בחלק זה של הפרוזה (מלבד שני הסיפורים הראשונים)
כל דמיון בין המסופר לבין המציאות גם אם ישנו, הוא מקרי בהחלט.
(ממחשבותיו של הסובל מאבנים בכליות)
(ממחשבותיו של מי שעובר ניתוח כיס מרה)
"אתה חולה במחלה סופנית", אומר לי הרופא ושואל כמה זמן אני צריך ...
אמרתי לה שאני מקווה שהיא אחרי משמרת ...
סבא שוכב על המיטה, השיניים התותבות שלו בתוך קופסא בשידה על יד ...
- מכיוון השירה
"יש לך מחשבות מקוריות למה שלא תכתוב ספר?" ...
בזמן העבודה שלה היא פוסעת בין הרבה מסדרונות ...
והוא כבר לא יכול לעשות שום צעד ...
אני לא זוכר שחלמתי אי-פעם על השדיים של מישהי ...
היא קיבלה את פניי כשהיא לבושה רק בחזיה ...
הוא סובל מהלם קרב. היא יודעת שכשהוא חוזר לשם היא איתו ...
היא לא שמחה לראות אותי כשאני עם סיגריה בפה ...
הכרתי אותה בתקופה שהיא עבדה בחנות מוסיקה ...
היו כבר כמה חולים שהיה קל להם לקום, להתניע מנוע ולעזוב ...
אני מכיר את בנות הזוג של החברים הטובים שלי, אבל ...
שעת לילה מאוחרת, פתאום אחרי שקט שנמשך כאילו לנצח ...
אומרים שבכדי לחוש טוב יותר עם עצמו אדם למרות בדידותו ...
אולי אחרי שעברת לא מעט רופאים ופסיכולוגים בימי חייך ...
אולי זה נכון שאף אחד לא אוהב את המקום המבחיל הזה ...
היא יוצאת מחדר הטיפולים לחדר ההמתנה ...
לעיתים לוקח לי לא מעט זמן לבשל את הרעיונות שלי לסיפור ...
אני לא אוהב לענות לשיחות לא מזוהות שבזמן שאני עונה להן ...
הם נפגשו בבוקר חורפי אחד, בתקופה של גל קור ...
פתאום באמצע הלילה אתה חוזר לשמוע את העולם שסובב אותך ...
1 2

