היא עובדת כפסיכאטרית, בזמן העבודה שלה היא פוסעת בין הרבה מסדרונות ובין לבין יוצא לה לחשוב על החולים שהיא מטפלת בהם, גם בצורה פילוסופית. הם שונים מן הסתם ואולי המחלות שלהם דומות ובכל זאת כל אחד מהם מאושפז כאן אחרי שהוא היה בפרשת דרכים ומצא רק דרך התאבדותית לעבור בה את הצומת. בין אם הם נתפסו ברגע האחרון לפני שהם שלחו יד בנפשם ובין אם אחרים שלא יכלו לעולל דבר כזה לעצמם ופנו לעזרה מיוזמתם האישית. היא כרופאה צריכה לעזור לו למצוא מעברים תת-קרקעים או לפחות לעצור ולתת לאחרים לעבור, כשהעצירה הזו לא תהיה יותר מעצירה של זכות קדימה.
הפגישה הראשונה שלנו היתה אחרי שקבעתי איתה בשיחת טלפון, אבל הבנתי שבשאר הפעמים אוכל לבוא ולשוחח איתה מעכשיו לעכשיו ואם היא תהיה פנויה באותה שעה היא תשמח לקבל אותי. היא היתה לבושה בחלוק הלבן שלה והסתובבה הלוך ושוב בתוך החדר כמחפשת עצה. זו עבודה לא קלה להיות פסיכאטרית. היא ביקשה שאתן לה עוד קצת זמן להתארגן וסגרה את הדלת.
כעבור כמה דקות היא שבה ופתחה אותה, והזמינה אותי להיכנס. היא ביקשה שאכנס ואסגור אותה אחריי. בזמן שהמתנתי בחוץ שמתי לב שיש על הדלת שלט בו כתוב שאין להיכנס לחדר בלא ליווי של אחד העובדים ובמקרה אם מאיזו סיבה שלא תהיה מישהו לא מבין מה מדברים אליו מצורף אליו גם סמל של אין כניסה ולא שלא שמסתובבים כאן כאלה שיכולים להתחכם ולומר שאין להם רשיונות והם בכלל לא יודעים תיאוריה.
בכל אופן שוחחנו קרוב לשעה. ידעתי שאני אצטרך להיות סבלני, כי למקום הזה יש יותר שעות פסיכולוגיה משעות פילוסופיה ולא יתנו לי כלכך (אם בכלל) להתפלסף. זה כמובן לא מצא חן בעיניי, חשבתי כמה חבל שלא חשבו על רפיון שרירים גם לפלספנים כמוני, אבל בסוף הפגישה שלנו אחרי שהגענו יחד למסקנה והיא שעד היום לא נפגעתי מהפחד כמו מהמחשבות עליו, הייתי מוכרח להודות לה ולגלות שלא האמנתי שהפגישה שלנו תחלוף כלכך מהר.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (20/1/2006)
