פראנק זאפה
4.12.1993 - 21.12.1940
פרנסיס וינסנט זאפה, נולד בבלטימור, מרילנד, להורים שהיגרו מסיציליה ומיוון. ב-1950 עברו לקליפורניה. זאפה סיים את התיכון ב-58' והחל להתפרנס מכתיבת פסקולים לסרטי זבל, מערבונים רדודים וסרטי פרונו וגם ניגן בגיטרה בבתי מלון. ב-59' התחתן בפעם הראשונה, נישואים שהחזיקו מעמד חמש שנים ובמהלכן הירבה זאפה לבלות בחברתן של נשים אחרות. השערוריה הראשונה שלו היתה ב-62', כשנעצר בגלל עיסוק בפרונוגרפיה. העונש: איסור לבלות בחברת נשים, שגילן פחות מ-21 למשך שלוש שנים. זאפה הקים ב-64' את "אמהות ההמצאה" ואלבום הבכורה "פריק אאוט" עסק בהיפים בלוס אנג'לס, בסמים, בסקס ובמוסיקת המחתרת של שנות ה-60'.
21 אלף דולר, סכום חסר תקדים בימים ההם, הושקע ב-"פריק אאוט". התקשורת התעלמה, אבל 30 אלף עותקים נמכרו ואחרי שנים הודה פול מקרתני, שבהשפעת אלבום זה נוצר "סרג'נט פפר". זאפה יצר לעצמו שם של אמן "זרוק" ולא שיגרתי. גאון מטורף שהשכלתו המוסיקלית הרחבה לא מונעת ממנו להשתולל ולבדוק את גבולות היצירה. "החלטתי להקים לעצמי את הלהקה המגעילה והחולנית ביותר בעולם", אמר זאפה, "כדי לחשוף את פרצופה האמיתי של אמריקה הצבועה". בהופעות זאפה בדק את הסובלנות. ב-67' בעיצומה של מלחמת ויטנאם זאפה העלה חיילי מארינס לבמה, שריסקו בובות דמויות-אדם, לפי הוראותיו. כשפעם הקהל נראה לו אדיש, זאפה דאג למשקה חינם לכולם, ודאג להחדיר לכוסות אל.אס.די. בהופעה אחרת אמר לקהל: "שימו לב מה רות עושה לי עכשיו". הוא הסתובב עם הגב לקהל, פתח את רוכסן מכנסיו ורוד אנדרווד, נגנית הקסילופון, רכנה מולו והעניקה לו טיפול אוראלי. הוא צחק על הביטלס ב"אנחנו עושים זאת רק בשביל הכסף", פארודיה על "סרג'נט פפר", ועד 1970 הספיק לפרק את "אמהות ההמצאה", להקים חברת תקליטים ולהקליט את "עכברושים חמים", אלבום ג'אז רוק מעולה, שהוכיח כי זאפה הוא לא סתם ליצן מטורף, אלא גאון ממש.
ב"עכברושים חמים" התארחו ז'אן לוק פונטי ושוגר קיין האריס, ובעזרתם השכיל זאפה למתן את הנטיה האוונגרדית ולשמור על מלודיות. זובין מהטה, שהתרשם מאוד מהאלבום, הזמין את זאפה לנגן יצירה חדשה שלו עם התזמורת הפיליהרמונית של לוס אנג'לס. "200 מוטלים" נקראה היצירה, ששימשה גם בסיס לסרט (כושל) באותו שם. אבל זאפה, למרות השערוריות וההערכה המקצועית, לא זכה להצלחה מסחרית עד אמצע שנות ה-70'. ב-75' החליט שהוא רוצה לתרגם לדולרים גם את כישרונו, והצליח, הוא פיתח את טכניקת הנגינה הוירטואוזית שלו ועטף את הרעיונות הקשים לעיכול בעטיפה ציבעונית.
"אפוסטרופ", "רוקסי וכל השאר" ו-"המוסך של ג'ו" נמכרו טוב יותר מקודמיהם, ואת הקטעים המעצבנים שמר זאפה להופעות החיות. "כל דבר אפשרי כשזאפה על הבמה", כתב ה"ניוזוויק". "זאפה עלה עם מסכת גאז ובדק שק מלא ירקות רקובים ומסריחים. הוא התעלם מהקהל דקות ארוכות והמתופף ציחצח לו את הנעליים. הנגנים השמיעו צריחות חסרות פשר, ורק כשהקהל הפך ממש עצבני מאוד, זאפה ניגש למיקרופון ואמר: 'זה טוב. זה גורם לכם להוציא את העוינות שלכם, לא?'". זאפה היה אמן חילוני ופסימיסט מושבע. "זה שאתה לא פראנואיד, לא אומר שלא רודפים אחריך", אמר פעם. הוא נלחם בכל דרך בשילטונות, ברצונם לכפות עליו קודים של מוסר חברתי.
רבים מאלבומיו הוחרמו או צונזרו בידי אירגונים שמרניים שזועזעו מהבוטות והישירות הפרונוגרפית, לעיתים של זאפה. "הם פוחדים ממני", אמר זאפה בהנאה. "אני מאיים עליהם עם האמת שלי". משפט אופייני של פראנק זאפה היה: "מהו החלק המכוער ביותר בגוף שלך? יש כאלה שאומרים שזה האף שלך, יש כאלה שיאמרו שאלה אצבעות הרגליים. אני חושב שזה המוח שלך !". זאפה לעג לממסד, בעט בו. ירק עליו. "אין שום דבר שהוא קדוש בעיניי. אין בעולם הזה דבר שאי אפשר לטפל בו באופן אמנותי". הוא חיבר סאטירות חברתיות ציניות ובוטות מאוד, במעטפת מוסיקלית חדשנית. זאפה, ושומעים את זה בכל אחד מ-50 ומשהו אלבומיו, הצליח לשלב בין סגנונות. ג'אז - רוק עם קאונטרי ובלוז, גוספל ותזמורים קלאסיים. זאפה, איש חכם, כתב פעם: מידע אינו ידע / ידע אינו חוכמה / חוכמה אינה אמת / אמת אינה יופי / אהבה אינה מוסיקה / מוסיקה היא טובה". זוהי בקיצור תמצית האמונה. זאפה בדק את הנאמנות לאל, לחברה, לערכים כמו "משפחה" ו"נאמנות". הוא האמין רק במוסיקה ושיחרר הצהרות פסימיות בנוסח: "כולנו נתפורר באחד הימים. מתכת לא תתפורר." זאפה מת בביתו שבלוס אנג'לס, שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-53, מסרטן הערמונית. למעריציו ישארו האלבומים. חלקם על דיסקים. ממתכת.
נכתב ע"י בועז כהן (1993)
קישור
