אני אוהב להאזין לרדיו יותר מאשר לצפות בטלויזיה, אבל האמת שאני מאזין לרדיו רק כשאני לא מוצא איזה דיסק להקשיב לו ולא רק שלא איכפת לי שמגיש התוכנית שהוא על-פי רוב גם העורך המוסיקלי ישים את הדיסקים במקומי, כשאני מוצא מגיש כזה שיש לו טעם מוסיקלי פחות או יותר כמו שלי זה פשוט כייף להאזין לתוכניות שלו. במשך השנים היה לי הכבוד להתוודע לכמה כאלה, והזדמן לי אפילו להכיר אותם באופן אישי.
אחד מהם היה אורי לוטן ז"ל שלדעתי הותיר אחריו חלל גדול ברדיו. מאז שהוא הלך לעולמו לפני כמה שנים, ליתר דיוק ב-2005 הרגשתי צורך עצום למצוא במה לדבר עליו. המקום הראשון שחשבתי עליו היה "רדיו חיפה", התחנה בה אני למדתי (עוד כשהיא היתה ממוקמת בחוצות המפרץ). לצערי הרב לא מצאתי שם עם מי לדבר, וזאת למרות שבתקופת לימודיי נאמר לנו שככאלה שלמדו אצלהם יש לנו זכות לבוא אליהם ברעיונות לתוכניות רדיו והם ישקלו לחיוב לענות לבקשתנו. היתה לי כמובן כוונה להשמיע את הלהקה האמריקאית, גרייטפול דד שאורי כלכך הזדהה איתה אבל לא רק. הוא היה ידוע מעבר להיותו עיתונאי גם כשדרן רוק'נרול מיתולוגי באלו המילים הוא מוגדר בעטיפה האחורית של ספרו "החיים כבצל".
בכל אופן כל תרומתי היתה עד היום בלא יותר מזה שכתבתי הספד לזכרו, אותו הספד שקיבלתי אישור לכתוב עליו ממנו עוד בחייו. בעצם העובדה שביקש ממני כמי שיש לנו כבוד הדדי אחד לשני שאני אומר את מה שיש לי לומר עליו רק אחרי שהוא כבר לא יהיה כאן. לאחרונה קיבלתי פניה מברק חיימוביץ, מי שידוע בתחנת הרדיו "קול הקמפוס" (בהרצליה) בזכות תוכניתו "מגדלור". אחרי שהוא קרא את אותו הספד שכתבתי הוא מצא לנכון לפנות אליי ולשאול אותי אם אהיה מוכן להשתתף בתוכנית מיוחדת (מרתון) שהוא מקדיש במשך לא פחות מ-5 שעות של גרייטפול דד. אין לכם מושג איזו התרגשות אחזה בי, כמובן שלא חשבתי פעמיים. למרות הקושי הכרוך בכך, בנסיעה עצמה ובשעות השידור. היה בינינו הסכם שאני אדבר במיקרופון פתוח וכמו כן אעזור בעריכת המוסיקה, אבל מי שמכיר בידע המוסיקלי שלי יודע עד כמה ההעבודה שמאחורי הקלעים מדברת אליי הרבה יותר.
כבר אתמול לפני שיצאתי לדרך התחילו לנקר בי הספקות באשר לאם באמת כדאי לי להתארח בתוכנית כלשהי, שחלילה לא אבייש את הפירמה ואולי אורי עליו השלום היה בעצמו מגחך על זה שהכנסתי את עצמי למשהו כזה. אם כי החלטתי שאם מישהו בונה עליי אני חלילה לא אטרפד לו את תוכניותיו, אבל עד מהרה כשכבר הייתי בדרך החלו להציף אותי כל מיני זכרונות כמו זה שבתקופה שלמדתי ברדיו חיפה אורי קיווה שאולי בשלב מסויים אוכל להמשיך את דרכו. רק בדיעבד אחרי שהוא הלך לעולמו "שמתי לב לכל מיני דברים שלא הייתי ער אליהם, ובמובן מסויים הוא כויכול "הועיד אותי לזה. אני זוכר שאפילו באחת משיחותינו הוא השביע אותי שאם תהיה לי תוכנית רדיו משלי (למרות שהכיוון שלי הוא יותר לסגנון הפולק האמריקאי) אני אמצא דרך לשלב בה את המוסיקה של גרייטפול דד, מה שלמעשה לא רחוק ממה שקרה אתמול היות והתארחתי בתוכניתו של ברק על תקן של אחד שמתמצא בפולק ומחבר בין ה-דד לבוב דילן.
כפי שאמרתי בשידור, אני באיזשהו מקום רואה את העניין הזה כגדול עליי כי באמת דילן הוא אמן ענק וקטונתי מלהיות נציגו. זאת למרות שמתוך אותם שיחות שהיו לי עם אורי הוא ידע בדיוק כמה שאני יודע על דילן והחליט "להכתיר" אותי כדילנולוג, וכינה אותי אודילן" (שהשם הזה כמו שאתם יכולים להבין הוא מן הכלאה של שם החיבה שלי לשמו" של דילן והשם הזה מלווה אותי מאז). לדבריו של אורי באחת הפעמים האחרונות שיצא לנו לדבר הוא גם מי שדאג בזמנו שיזמינו אותי להתארח באחת מתוכניות הטלויזיה בערוץ 2 בכדי לשוחח על דילן.
אחרי שהתיישבנו שלישיה על הכיסאות, כל אחד עם כיסא משלו מהצד השני של שולחן מגיש התוכנית משה שאל אותי אם באתי להתחרות בידע שלי מול הידע שלו. כשעניתי לו 'לא, מה פתאום?!' כולנו באנו לשרת את אותה מטרה. ראיתי אותו שליו יותר, כי הנוכחים בשידור כבר הכירו זה את זה ממרתון קודם שהתקיים לפני כשנתיים, ואני לצערי לא ידעתי עליו. בכל אופן שמחתי שבעוד שאני לא מכיר אותם, הם מכירים אותי. להבדיל מברק הוא הכיר אותי בזכות ראיון שערכתי לאחרונה עם אהוד בנאי, ובזכותו קיבלתי חשיפה בכל מיני מקומות כולל גם במוסף האינטרנט של עיתון "הארץ".
בתוכנית המיוחדת שברק אירגן לקחו חלק עוד כמה שותפים פרט אל משה ואליי, שירה זהבי בתו (מגישה ברדיו בעבר גם ב"קול הקמפוס" וכיום ב-"רדיוס" ב-100) ועדית אזולאי. משה ואני שהכרנו את אורי באופן אישי השתדלנו לעלות כמה שיותר זכרונות עליו. בין האנקדוטות שנזכרתי בהן היה שאורי לא אהב במיוחד את "פיגפן", אבל לעומת זאת אהב את ג'רי גרסיה הוא ראה בו אח תאום. משה נזכר בנקודה זו שאורי אמר לו בשנה האחרונה לחייו שהוא לא יודע מה לעשות עם זה שהוא עכשיו באותו גיל של גרסיה, ובדיעבד שניהם הלכו באותו גיל. פרט לזה באמת לא חסרים סיפורים שאפשר לספר על אורי. כשבפתחה של השעה השלישית הצטרף אלינו גם ערן סבאג שבדיוק סיים שידור בגלי צה"ל, זה היה בכלל מושלם. שמחתי לפגוש אותו, כי לא דיברנו מאז ההלוויה של אורי וזאת על אף שהבטחנו זה לזה שנהיה בקשר.
כמו תמיד השיחות הכי מעניינות היו כשהמיקרופונים היו סגורים, אבל הם לפחות נתנו לנו את הכיוונים לאותן שיחות במיקרופונים פתוחים בין השירים. אני מוכרח לומר שמה שהידהד לי בראש תמיד כששוחנו, זה ששאלתי את אורי פעם למה הוא לא משתף את המאזינים שמקשיבים לו ברדיו בכל מיני סיפורים שיש לו לספר ומי שזוכה לשמוע אותם הוא למעשה רק מי שמכיר אותו באופן אישי. תשובתו היתה שהוא רוצה לתת למוסיקה לדבר בעד עצמה. בין הסיפורים שאני ספרתי במיקרופון סגור זה שבתקופה שאני הכרתי את אורי באמצע שנות ה-90' הוא אהב לשדר "ציפורי לילה" בזמן שבטלויזיה שודרה הסידרה - "תיקים באפילה", ובצורה אירונית אמרתי שאחרי כל התיקים שהם ניסו לפתור בסידרה הזו מעניין שהם לא הצליחו לפתור את התעלומה של הקלידנים של "גרייטפול דד" שכידוע הלכו לעולמם בצורה מסתורית אחד אחרי השני.
השידור התנהל בדומה לשידורים של אורי, ואומר בצורה ספונטנית. כל אחד קיבל במה לדבר ולהשפיע על מהלך התוכנית גם מהבחינה של בחירת השירים. בכל פעם שהתנגן שיר בחרנו מיד את הבא אחריו, ולומר את האמת העניין הזה קצת הלחיץ אותי כמו שאמרתי לברק ברגע שחלילה במקרה ו"קופץ" שיר חייבת להיות רשימה מוגדרת מראש על מנת לדעת מה יבוא מיד אחריו. המוסיקה רובה ככולה הושמעה מכל מיני תיעודים מהופעות, הלוא גרייטפול דד נחשבים יותר ללהקה של הופעות. יחד עם זאת כשמפעם לפעם הושמעו הקלטות אולפניות, כמו אחד מהשירים של רוברט האנטר (מי שכתב אותם) בכבודו ובעצמו זה היה אחרי משיקולים שלי ולשמחתי הם התקבלו בהבנה.
לצערנו המזגן באולפן עבד לסירוגין, לכן נאלצנו מדי פעם להניח למוסיקה להתנגן לבד ויצאנו למסדרון שהיה בו קר יותר בזכות החלונות הפתוחים. הלילה החשוך נראה לי אחרת עם המוסיקה של גרייטפול דד ששטפה אותנו. זה הזכיר לי את הביצועים הארוכים שאורי נהג להשמיע, לפעמים הוא אפילו פתח את התוכנית בשיר של רבע שעה ורק אחר כך פתח את המיקרופון ורק אז בירך את המאזינים בלילה טוב. אותם ביצועים גם נתנו לו את האפשרות להסתובב ברחבי האולפן, לגשת לטכנאי שנרדם ולהבהיל אותו מאחור ולעשות כל העולה על רוחו.
בחזרה הביתה ברק הוריד אותי בתחנת רכבת הרצליה, בדיוק במקום ממנו בא לקחת אותי כמה שעות לפני כן. נאלצתי לחכות קרוב לשעתיים עד שהתחנה נפתחה ויצאו ממנה הרכבות הראשונות.
עד היום יצא לי להאזין כמה פעמים ל"קול הקמפוס", אבל אני מוכרח להודות שלא יצא לי להתוודע לברק חיימוביץ לפני התוכנית הזו. הבנתי שבשנתיים שחלפו מאז שהגיש את המרתון הקודם של "גרייטפול דד" אהבתו למוסיקה שלהם רק הלכה והתעצמה, זה בא לידי ביטוי באוסף העצום שיש לו מכל מיני הופעות רשמיות ולא רשמיות של הלהקה. כמו שהוא אמר לי לצערו לא יצא לו להכיר את אורי באופן אישי אך אין לי ספק שאורי היה שמח להכיר מישהו כמו ברק, ומכיוון שאין אנו יודעים מה יש אחרי החיים נניח לזה שבאיזשהו מקום אורי הקשיב למרתון והתמוגג כולו מאושר. כי כשהוא לא שידר הוא לא מצא לנכון לארגן את אירועי גרייטפול דד בסינמטק, הוא האמין שאיפשהו שוכחים אותו. בזמן השידור ברק העלה כמה מאזינים לשוחח איתנו ופרט לזה היו גם כמה תגובות בפורומים של תחנת הרדיו כך שיכולנו לחוש שזה מדבר ללא מעט מאזינים, משה ציין שידוע לו ממכרים בארה"ב שהם מתכוונים להקשיב לתוכנית וזה כמובן עושה טוב על הלב לדעת שזוכרים את אורי ואת התרומה שלו גם אחרי לכתו.
כשחזרתי הביתה שמחתי לקבל תגובה מאחד המרצים שלימדו אותי ברדיו חיפה והוא זכר אותי, ואמר לי שנפל בחלקי כבוד גדול שהתארחתי בתוכנית כזו. אני בטוח בזה ומבקש לשוב ולהודות לברק מקרב לב על שחשב לשתף אותי ולחברים והחברות שנהנתי לחלוק איתם את המוסיקה ואת הזכרונות.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (24/7/2008)
