אורי לוטן
6.5.2005 -1951
אבא משמיע תקליטים חורקים
של זמרים שמזמן לא קרעו מיתר
ודילן הצעיר נשמע עוד טוב
במסרים כמו "עם אלוהים לצדנו",
אבל איתו או בלעדיו.
אבא משמיע תקליטים חורקים
הזמנים חוזרים
והמתים אסירי תודה,
כי ג'רי, ג'ניס וג'ימי
חוזרים איתם לסן-פרנסיסקו
ואני לצערי לא מצליח להיכנס לתמונה,
אבל מקשיב ומקשיב ומחכה לתורי.
מתוך ספר השירים - "הצגת החיים", אהוד בן-פורת
תחילתה של היכרות נפלאה
פרק ראשון
כלכך היה מתאים לי עכשיו, אחרי שנודע לי על מותו של אורי לדבר איתו ושהוא שוב יאמר לי שהוא לא הבטיח שהוא לא יפתיע אותי, כמו שאמר לי בפעם ההיא שאמרתי לו שהופתעתי ממה שכתב על בוב דילן בהקדמה ל"פחד ותיעוב בלאס וגאס".
יש לי בזכרונות שלי לא מעט שעות של אורי נוסף לאלו שכתבתי ביומן שניהלתי בתקופה שחבריי היו חיילים בנח"ל ובו ציינתי כל מיני דברים ובין השאר גם על שיחותיי עם אורי.
הוא אמר לי שהוא מרשה לי לכתוב עליו, אבל רק אחרי שילך לעולמו. מוזר איך לא חשבתי לומר לו שיהיה לי עצוב אחרי שילך, כאילו בחיים לא האמנתי שהרגע הזה יגיע וה"אור" ברמזור יתחלף לירוק, ואוכל לומר סופסוף את מה שעל לבי. הוא אמר לי שעל תקופה כותבים רק אחרי שהיא מסתיימת, ואולי בכך רמז בכוונה שלו כשאמר שהוא רוצה שאני אכתוב עליו רק אחרי שילך.
ביום שישי 6/5/2005, כשנודע לי על מותו זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי צורך לצאת לבד לפאב ולשתות לזכרו, אומנם לא אלכוהול אבל הגעתי לשם בעיקר בכדי לשחרר את עצמי נפשית. בפאב הזה לפני כעשר שנים שוחחתי עם אמיתי לא מעט על אורי שבאותם ימים הכיר אותו טוב יותר ממני ואמר לי שהוא רוצה להפגיש בינינו, כי נראה לו שאני אוהב את הראש שלו.
אמיתי היה אז חייל בנח"ל, ובאחת השמירות שלו בכדי שלא יירדם האזין לרדיו. הוא קלט שבגלי-צה"ל משדר מישהו מוסיקה ברמה שונה מאחרים ומצא לנכון להרים אליו טלפון לאולפן. העניין הזה של טלפונים ממאזינים בזמן שהוא היה משדר הפך לימים למסורת. חוץ מגרייטפול-דד יכולת להכיר בתוכניות שלו עוד כמה כשרונות מיוחדים כמו האחים אולמן, ניל יאנג, רוי ביוקנן ועוד.
תמיד חלמתי למצוא איזה גורו שיראה לי מה היו שנות ה-60' ואורי היה כזה. הוא כלכך קירב אותי לעשור הזה של ילדי הפרחים שחשתי כבר חלק ממנו והוא למעשה לא כזה רחוק.
בימי שישי הוא היה משדר את "סך הכל רוקנ'רול" שהפתיח של התוכנית נלקח מהשיר One more Saturday night מתוך Without a net, אני זוכר שהיה לי ויכוח עם אמיתי מאיזה דיסק נלקח הביצוע הזה. אז החלטתי פשוט לשאול את אורי, בדיוק כמו בפעם שאמיתי אמר לי שאורי לא אוהב את הקטע האקוסטי של גרסיה ואורי אמר שהוא דווקא אוהב את הקטע הזה לא פחות. התוכנית היתה בהתחלה במתכונת של שלוש שעות ואחר-כך קוצצה לשעתיים.
אורי חזר לארץ בתחילת שנות ה-90' ושובץ בגלי צה"ל חזרה למשבצת הקבועה שלו ב"ציפורי לילה" כמה שנים קודם לכן, כשנחשב לאחד מהראשונים שהגישו את התוכנית הזו. אני זוכר שהוא הוזמן לשוחח בערוץ הראשון על החלק הראשון באנתולוגיה שיצאה לחיפושיות, אז עוד לא הכרנו אבל כבר הוקסמתי מכך שהנה יש עוד מישהו שמדבר על החיפושיות וגם הוא יודע על מה הוא מדבר, בלי שום ציניות.
כשהוא ערך והגיש בגלי צה"ל את מרתון גרייטפול-דד זו היתה הפעם הראשונה שיצא לי לשמוע את המוסיקה שלהם ואני זוכר שהוקסמתי ממנה מאוד. בהתחלת המרתון הוא ציין את שמו של כל אחד מחברי הלהקה שחלק לא קטן מהם כבר הלך לעולמו, בעיקר הקלידנים. הוא מצא דרך להחזיר אותם לחיים ואמר שהם קיבלו שיחרור מהמוות בכדי להשתתף במרתון הזה.
בתקופה שהוא היה משדר "ציפורי לילה" הייתי מחכה לימי שלישי לתוכניות שלו בכדי שנוכל לשוחח. בשלב מאוחר יותר כשהוא בטח בי שלא אשגע לו סתם את השכל הוא נתן לי את מס. הטלפון בביתו. ההודעה הקולית היתה דו-לשונית, תחילה בעברית ואחר-כך באנגלית. לא פעם התקשרתי אליו וכשהוא פנה אליי הוא היה בממתינה עם שיחה מארה"ב שהבטיח לי לכשיסיים אותה יחזור אליי וכך היה באמת, הוא מעולם לא שכח לחזור אליי. מדי ימי שלישי כשהיינו משוחחים בזמן שהוא היה משדר את התוכנית שלו הייתי פותח את השיחה בכך שאני מזכיר לו כל מיני ציונים היסטוריים במוסיקה כפי שהם צויינו בספר שקניתי במיוחד בכדי שיהיה לי את המידע הזה. אם ימי הולדת, זיכרון וכל מיני ציונים אחרים. יאמר לזכותו שהוא ידע את רובם ולא היה צורך להזכיר לו. הוא היה פשוט אנציקלופדיה מהלכת על שניים לענייני מוסיקה, וקשה להאמין שעכשיו לא נותר עם מי להתייעץ במוסיקה.
כשהיית משוחח איתו יכולת לחוש בכנות שלו שלא יכולת שלא למצוא בה חן מסויים ואני אהבתי לא פחות ממנה את הקול הרדיופוני שהיה לו גם בשיחת טלפון רגילה וגם הצחוק שנתן לך להרגיש שמדובר באדם שעבר לא מעט בחיים שלו, ולכן אם הוא כבר צוחק אז הוא צוחק מכל הלב.
פעם אחת כשספרתי לו שסולן של "בליינד מלון" נמצא מת ממנת יתר באוטובוס של הלהקה בזמן שהם היו בסיבוב הופעות, זה הזכיר לו את שנות ה-60' והוא אמר לי שהוא לא יודע מה לעזאזל יהיה בסוף עם התופעה המקוללת הזו.
אורי היה מארגן ערבי גרייטפול-דד בסינמטק תל-אביב. הוא היה שולח לי דרך הדואר פליירים ואני הייתי מפיץ אותם באיזור הצפון, בתמורה למאמץ שלי הוא היה משאיר לי כרטיס חינם בקופת הסינמטק. ידעתי שהערבים הללו סיפקו לו הנאה לא פחות מלקהל שהשתתף בהם, ששאלתי אותו בשנים האחרונות למה הוא לא מארגן עוד ערבים כאלו. הוא ענה לי שזה לא פשוט כשאין לו תוכנית ברדיו והוא לא יודע עד כמה באמת זוכרים אותו ויגיעו לערב. בכל ערב בסינמטק הוא היה ממציא את עצמו מחדש.
אם בכך שדאג להביא ערב אחד בלונים גדולים שהקהל יחוש כמו הקהל באותו תיעוד שהוקרן ואם בערב אחר שחילק גלידות "Ben & Jerry" חינם לכל הקהל. לא רק שהוא אהב לייצג את התרבות האמריקאית אלא שגם היה חשוב לו לפתח את הטעמים של הקהל, ומעבר לדבקות שלו למוסיקה של גרייטפול-דד אם יכל לגלות לקהל דברים חדשים שיאהב הוא לא היה חושש מזה. כך יצא לי לשמוע לראשונה על "עשב בר" בערב Halloween 96 שהתקיים בקולנוע לימור. כמה עצוב שלא יהיה עוד מכל זה. אמיתי סיפר לי שביום שג'רי גרסיה הלך לעולמו אורי קיבל שעה מיוחדת לשדר בגלי-צה"ל, ולא חדל לבכות. ברגעים מסויימים שמעו אותו ממרר בבכי במיקרופון פתוח. עכשיו הם בטח נפגשים שם למעלה.
אורי היה כלכך ממורמר בשנים האחרונות שכבר לא היה קל כלכך לשוחח עמו. ההתמרמרות שלו גרמה לי להשמיע לו גם את המרמור שלי, והוא דווקא ענה לי שהוא היה רוצה להיות במקומי. כי לא הולך ברגל להוציא כבר בגיל צעיר שני ספרי שירה, מה שנראה לו כהישג דיי מכובד, כי את ספרו הראשון הוא כתב ופירסם בגיל מבוגר יחסית, אבל בואו נהיה כנים הוא תרגם לא מעט ספרים (חלקם על אושו ובשם שקיבל בתקופה ההיא) והיתה לו קריירה עיתונאית נכבדה.
בבקרים הוא היה ישן עד מאוחר. לא רק בגלל שהוא היה איש של לילה אלא שהוא פשוט חי רוב הזמן בארה"ב והתרגל לשעון שם כאילו דאג לכך שהג'ט-לג לא יחלוף לו. הוא התגעגע לחיים שלו בארה"ב, שם עד כמה שהצלחתי להבין ממנו חי את חייו האמיתיים וחש שהוא מחובר אליהם. זו כנראה היתה הסיבה שהוא כלכך שמח מזה כשאיציק, אחי הגדול, עבר לחיות בארה"ב וערב הנסיעה שלו איחל לו בהצלחה בשידור.
אורי הכניס אותי לא פעם לסוד העניינים שהוא עובד עליהם. כך נודע לי למשל על עיבוד שלו ל"מרד בר-כוכבא" מאת זאב ז'בוטינסקי להצגת תיאטרון. אחרי השיחרור מהצבא אמיתי למד משחק בניסן נתיב, ואורי ראה בו כמעומד אפשרי לשחק בהצגה הזו. אני לא יודע אם אורי הגיע להחלטה הזו מתוך זה שראה את אמיתי משחק או לא, אבל נראה לי שהוא האמין בכישרון המשחק שלו. כפי שהוא סיפר לי הכתיבה שלו התאפיינה בכך שהוא כתב לפעמים עשרות עמודים מבלי שהוא ידע על מה הספר יתגבש בסופו של דבר. בין היתר הוא סיפר לי שהוא מתכוון לכתוב על אושו, מעבר למה שכתב ב"חיים כבצל". כנראה שאושו לא הרשה לו לכתוב את הספר שהוא סיפר לי עליו, כי הוא התכוון לדבריו לזעזע את העולם באמת שלו על אושו, ואני לא יודע אם מה שכתב בסופו של דבר במדור שלו במעריב תחת הכותרת ניו אייג' זה מה שהתכוון אליו. מעניין מה יצא בסוף עם כל הרעיונות שהיו לו ובאיזה מצב הם נמצאים בעיזבון שלו.
אני זוכר ששמעתי פעם ראשונה על ה"Dead head" שהם המעריצים המושבעים של להקת גרייטפול-דד שאורי עמד בראשם בארץ, שאלתי אותו אם אני יכול להצטרף. כשהוא ענה לי בחיוב אני זוכר שהרגשתי שזה משהו גדול, כאילו בלי שום הגזמה הוא היה מוכן להעביר אותי איזו הטבלה. בעקבות זה קניתי חולצת הדפס של גרייטפול-דד וגם איזו טבעת כסף מיוחדת בצורת גולגולת.
נודע לי מאורי איך נוצרה האחווה בין מעריצי הלהקה. מעבר להחלפות של תיעודים מהופעות גם בשידורים מיוחדים בתחנות רדיו שונות בארה"ב ובהן יוחדו באותה שעה אך ורק מוסיקה של הדד. התוכנית קרויה Dead hour וזה מה שאורי גם עשה פה בארץ, וליתר דיוק בגלי צה"ל. לא אשכח שהוא הקדיש לי תוכנית שלמה ובה ביצועים של הדד לשיריו של בוב דילן, אחרי שביקשתי שיערוך לי שעה כזו על קסטה, כי לדעתו אם ישמיע את זה ברדיו יהיו עוד כמה וכמה מאזינים שיהנו מזה. זה היה הרבה זמן לפני שיצא הדיסק Postcards of the hanging. הוא ידע שאני מעריץ של בוב דילן ולכן גם כינה אותי בשם "אודילן", וכשביקשתי שירשום לי הקדשה ל"חיים כבצל" הוא כתב: "לאודילן, בלדה לאיש רזה". מאז אני משתמש בכינוי שנתן לי כמו מתנה.
חלק מהמסורת היא לא רק להאזין לתוכניות הללו אלא גם לתעד אותן וגם אורי היה מקליט את השעות האלה. מיותר לציין שבשעת שידור אחת נוצר חיבור בין כל מיני הופעות והעריכה המוסיקלית שלו היתה מיוחדת במינה.
הוא לא חשש להשמיע את השירים הארוכים של גרייטפול-דד, למרות שלעיתים הביצועים הארוכים הללו גזלו לא מעט זמן מהתוכנית הקצרה, אבל זה גם איפשר לו לשוחח עם המאזינים המושבעים שלו במשך אותה שעה. זכור לי מקרה כשפעם התארחתי אצלו באולפן, הוא הבחין בכך שהטכנאי נרדם באמצע התוכנית, הוא קם מהכיסא והלך להפתיע אותו מאחורי הגב. זאת היתה הפעם שבה נסענו אמיתי ואני לבקר אותו בגלי-צה"ל.
הוא ידע שאני מגיע עם אמיתי ומאחר שהוא הכיר אותו כבר הוא תיאר לעצמו שמי שהצטרף אליו והוא עוד לא מכיר אותו זה אני, הוא התקרב אלינו ונתן לי חיבוק אבהי. זכור לי שהוא נתן לי לסחוב לו את התקליטים עד לאולפן, אבל לפני שעלינו לשידור הוא הראה לי ספר עב- כרס במיוחד ובו תרשים של אולמות בהן גרייטפול-דד הופיעו. בכל תרשים היה את מספר הכיסאות ואורי אמר שהוא יכול להצביע על כל כיסא שישב עליו. הוא זכה לראות 200 הופעות של הדד.
שי היה בין המאזינים שהתקשרו באותה שעה. אני זוכר שאורי ביקש ממנו שיחכה רגע עד שיכניס את הקטע הבא. אורי הניח את האפרכסת ואחרי שהשיר כבר התחיל להתנגן, הוא שכח למה לא החזיר את האפרכסת למקומה ורק כשהחזיר אותה קלט שעשה שטות, במקום לחזור לשי הוא ניתק את השיחה.
כשיצאנו מהתחנה התנגן ברקע השיר של נתן כהן ("הנשמות הטהורות") – "שלא יגמר לי הלילה הזה" ואני זוכר שהשיר הזה ביטא טוב מאוד את ההרגשה הזו שלי בדיוק באותו זמן שהוא שודר, ועכשיו לא רק שאותו לילה נגמר והוא זכרון רחוק שככל שהזמן עובר רק מתרחק עוד ועוד. הזכרון הזה עוד חי בי ברגעים אלה שאני כותב את ההספד הזה.
