פרק שני
מעבר לפעם הזו שנפגשנו בגלי צה"ל, אני זוכר שנסעתי לפגוש אותו ברדיו "קול הדרך", בכדי לתת לו את ספר השירים הראשון שלי, אחרי שקרא את כל השירים שכתבתי מאז ומעולם בחוברת שהדפסתי וכרכתי במיוחד עבורו. התוכנית היתה שוב בלילה. רוב התוכניות שלו היו ליליות, למרות שדובר פעם אולי מתוך הלצה שהוא יעבור לשדר כל יום ודווקא בשעות הצהריים.
אני לא יודע מה קרה לו באותו לילה, אבל בניגוד לשאר המפגשים שהיו לנו הוא בא בכפכפים וכשהוא נכנס באיחור מה לאולפן כבר שודר שיר ראשון אחרי החדשות. שיר של הקרנבריס שעד כמה שאני זוכר דווקא מצא חן בעיניו, למרות שזה שונה מהשירים שנהג להשמיע בתוכניותיו.
באותו שידור הוא השמיע את ה-Doors מבצעים את Little red rooster מתוך דיסק כפול בהופעה חיה. היה לאורי פתאום "בלק אאוט". הוא רצה לומר שמשתתף איתם בשיר הזה עוד יוצר ושכח במי מדובר. הזכרתי שזה ג'ון סבסטיאן ולהפתעתי הרבה הוא פתח את המיקרופון ואמר את שהזכרתי לו והוסיף שאני מסרתי את המידע הזה ודאג לציין שטוב שיש על מי לסמוך. כשיצאנו אל הלילה אחרי השידור, לפני שהתפצלה דרכנו משום מה סיפרתי לו על הלידה המסובכת שהיתה לי כשנולדתי ובחרתי לפתוח את ספר שיריי הראשון בשיר שכתבתי על מקרה זה. הוא סיפר לי שאחד החברים שלו הוא מיילד בשיטה שבה תינוקות נולדים בבריכה עם מוסיקה והוא כלכך היה רוצה להוולד כך, ומפה לשם הוא הוסיף ואמר שהאדם הצעיר מתעלל באדם המבוגר שיבוא בשלב מאוחר יותר בחייו. הוא ידע טוב מאוד על מה הוא דיבר.
כשהוא התראיין בערוץ 33 הוא סיפר שהאהבה שלו למוסיקה היתה האהבה הכי ארוכה שהיתה לו אי-פעם, היא הלכה איתו לכל מקום ומעולם לא בגדה בו. כמו בלא מעט קטעים אחרים, גם בקטע הזה אני דיי הבנתי אותו.
"אני תמיד אוהב את מה שתכתוב ותשדר", אמרתי לו איזו פעם אחת ואני זוכר את התגובה שלו, הוא ביקש שאהיה כנה איתו ואומר לו אם יקרה פעם שלא אוהב משהו. דרך הקריאה בספר שלי נודע לו שאני אוהב את שירתה של יונה וולך, הוא גילה לי שיצא לו להכיר אותה באופן אישי. אני לא יודע מאיזה גיל, אבל זה היה נשמע כאילו מאז שהם שיחקו ביחד בארגז החול. היא אפילו כתבה לכבודו שיר, אבל הוא לא היה מוכן לגלות לי איזה, כי לטענתו הוא דיי אינטימי.
באותם ימים שאורי התגורר לא רחוק מהבימה הדי הפיגועים שהיו בדיזינגוף נשמעו עד לביתו שהיה ברחוב יוסף אליהו. אני זוכר שהוא סיפר לי על החשש שלו לההרג מסיבוב פשוט שהוא עושה לבנק, לחנות הדיסקים וחזרה הביתה. הוא לא חשב שאלוהים כתב לו תסריט לא פחות נוראי מזה.
אחרי שהוצאתי את ספר השירים הראשון שלי וחיפשתי כיוונים חדשים לכתיבה, אני זוכר שאמרתי לו שאולי אשב לכתוב משהו על סן-פרנסיסקו, כי המקום הזה הקסים אותי ברגע שידעתי שגרייטפול-דד הגיעו משם ושמעתי על "הייט אשבורי" והוא אמר לי שעם כל הכבוד שלא אתפוס נושאים שאני לא ממש מבין בהם, ולא רק זה שאני פשוט יכול לכתוב על דברים שקרובים יותר אליי. גם הוא כמי שחי שם תקופה לא קצרה בחייו לא העז לכתוב על כך. בשנות השישים הוא היה כתב בסן-פרנסיסקו אקזמינר. כששאלתי אותו אם כבר אז כתב על מוסיקה, הוא סיפר לי שדווקא כישראלי ביקשו ממנו שיכתוב על המצב בארץ בנוגע לסכסוך עם מדינות ערב. גם אם נראה לי שבדיעבד הוא צדק בזה שיעץ לי לכתוב על הסביבה הקרובה שלי, על היקים וכו'... באותו זמן לא ממש הקשבתי בקולו ונשארתי עם המחשבות שלי בסן-פרנסיסקו, ותוך כדי חיפוש התוודעתי למשורר הביט, אלן גינזברג. שהיה אחד ממקורות ההשראה של בוב דילן.
להקת Phish שלימים התפרקה, נחשבה תקופה מסויימת לממשיכת דרכה של גרייטפול- דד וזכור לי פעם אחת שהוא השמיע אותם ואז הדיסק קפץ ואורי צחק ואמר למאזינים שהוא לא מבין איך הם אמורים להמשיך את דרכם של הדד היות שלהם לא קרה אפילו פעם אחת שהדיסק שלהם יקפוץ תוך כדי שידור, אבל הקרדיט שהוא נתן ללהקה לא הסתיים בזה.
ספרתי לו על וודי גאטרי, כמה שהוקסמתי מהיוצר הזה שדילן לא מצא לנכון להמשיך את דרכו, ובכך איכזב לא מעט וגם אותי במובן מסויים. גיליתי לו שגאטרי הוא מי שכתב את Goin down the road feeling bad אחד השירים המאוד מוכרים מהרפרטואר של גרייטפול-דד. כלכך שמחתי שפעם אורי אפילו מצא לנכון להזכיר את העובדה הזו בשידור. "אולי תתרגם משהו שלו?", הוא שאל אותי וקיוויתי שהוא יפתיע אותי ויקח את זה על עצמו, אבל ידעתי שהדברים שהוא בחר לתרגם נטו מן הסתם לכיוונים אחרים משלי אם כי בכל זאת עניינו אותי.
בתקופה שאורי הוציא לאור את תרגומו ל"פחד ותיעוב בלאס וגאס" הוא סיפר לי על הטיפוס שכתב אותו, האנטר תומפסון שזלזל בעיתונאים שבאו לראיין אותו. הם היו באים לראיין אותו בביתו והוא היה שקוע בטלויזיה והוא עשה להם טובה אם בכלל התייחס לשאלותיהם. באותה תקופה כתבתי ביקורות תרבות באחד המקומונים, וחשבתי שזה יהיה נחמד לנהל עם אורי ראיון ולעלות בו סיפורים כאלה ואחרים אבל לצערי הרב כששתפתי את בעלת הטור ברעיון שלי לא קיבלתי ממנה אישור לעשות את זה, למרות שאורי בעצמו דיי הסכים. הבנתי שזה אולי לא היה במקום לבוא בהצעה כזו, למרות שהכרתי אותו באופן אישי יותר ממנה. אגב, תומפסון התאבד לפני כמה חודשים ובדיעבד אני יודע שאורי כבר אז לא היה בעניינים מבחינה בריאותית בכדי לומר משהו לזכרו.
שנים ביקשתי ממנו שיתחבר לאינטרנט והוא כל פעם אמר לי שהסביבה הוירטואלית לא כלכך נראית לו, וזאת למרות שהוא ידע שהוא יכול למצוא בזכות זה לא מעט חומר על גרייטפול-דד, אז בכדי שלא יחוש מנותק הכנתי לו כמה תקליטונים ובהם תמונות וציורים של הלהקה. הפריע לו הרעיון שהוא יצטרך להמציא לעצמו כינוי ולא להשתמש בשמו האמיתי, כי ככה זה היה נהוג באותם ימים באינטרנט. הוא רצה שמי שמכיר אותו ידע שזה הוא שעומד מאחורי הדברים שכתב, לא משנה באיזה נושא למרות שעיקר כתיבתו עסקה במוסיקה.
כשהוא סיפר לי שהוא עובר מרח' יוסף אליהו לכתובת חדשה כלכך שמחתי בשבילו, שלמרות הקושי הוא ממשיך לשרוד ועוד מצא לעצמו דירה בעליית גג שהיתה לו מעין חלום שהתגשם. אני זוכר שמשום מה למרות ששמחתי בחלקו הרגשתי צביטה בלב ולא יכולתי עד שקרה מה שקרה להבין למה.
לפני כשנה כשכתבו עליו באחד הפורומים באינטרנט שהוא אגדה, הוספתי שהוא אגדה צולעת ולא תארתי לעצמי שההתבטאות האומללה הזו שלי תגיע אליו כלכך מהר. הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר ומיד התקשרתי אליו, רציתי לומר לו שאם במקרה זה יגיע אליו שיידע מאיפה זה בא לי ולמה עשיתי זאת, כפי שכבר אמרתי בהתחלת דבריי, לא אהבתי את מה שכתב על בוב דילן בהקדמה ל"פחד ותיעוב בלאס וגאס", אבל לא הספקתי לפצות את פי והוא ישר אמר לי שהוא נורא כועס עליי ומתפלא מאיפה זה הגיע דווקא ממני, למרות שביקשתי את סליחתו הוא אמר לי שמעכשיו אין לי מה לדבר איתו וחשתי שבגלל שטות שרפתי יחסים של ידידות שהיתה בינינו ונמשכה שנים. למזלי עוד באותו ערב שוחחנו והוא אמר לי שהוא יודע מאיפה זה הגיע והוא סולח לי, רק מבקש שבפעם הבאה אם יהיה לי משהו לומר שאומר את זה ישירות לו ולא לאלף אנשים אחרים.
בשנה האחרונה הוא דיבר על כך שהוא רוצה שאני אהפוך לו את כל הקסטות שלו לדיסקים, והתוכנית הזו איכשהו לא יצאה לפועל. כך שגם אותה הקלטה מיוחדת של ג'ניס ג'ופלין עם גרייטפול-דד שהוא הבטיח לשלוח לי באותה הזדמנות שאשמע לא קויימה.
לפני קצת יותר משנה, בינואר 2004, הוא התארח בתוכנית במוצאי שבת של ערן סבאג, "הולך בחצות" לכבוד הוצאתו המחודשת של "החיים כבצל". הם שוחחו על החיים של אורי מילדות ועד לימים אלה. דבר שהפך להיות מאוד סימבולי עכשיו. אני זוכר שלמרות שידעתי שבניגוד לתוכניות של אורי זה לא מסוג התוכניות בהם המאזינים יכולים לשוחח עם המגיש תוך כדי שידור וגם מחוצה לו, התקשרתי לאולפן וביקשתי מהטכנאי שימסור ד"ש לאורי. רציתי שהוא יידע שאני מקשיב לסיפורים המרתקים שהוא מספר. הכרתי אותו מספיק טוב בכדי לדעת שחשוב לו שמקשיבים לו ובאותה תוכנית יצא לו לספר על לא מעט דברים מעניינים. חלק מהדברים רציתי מזמן שהוא יספר עליהם.
במעריב נפתח פורום רוקנ'רול והוא ניהל אותו, אבל מהר מאוד ירד מזה. כנראה שהרוח שנשבה שם לא היתה כלכך לרוחו. אני זוכר שהוא התקשר אליי במיוחד בכדי לבקש ממני לכתוב בו. הוא הרגיש צורך לעדכן אותי בכל מה שקורה סביבו באינטרנט, כאילו באיזה מקום הוא לא שכח שאני הייתי זה שדחף אותו לסביבה הוירטואלית. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות זה שעכשיו לא יוכל להתחבר אז נרשמתי וכתבתי הודעת ברכה על הצעד הזה, אבל מעבר לזה למעשה לא היה לי על מה לכתוב. תקופת יובש של כתיבה, הבצורת הזאת נמשכת עד עכשיו רק שאת הדברים שאני כותב כאן אני מרגיש צורך עז לעלות על הכתב. חבל לי מאוד שאורי יותר לא יוכל לקרוא את הדברים שאני כותב, אבל מצד שני הוא במילא ביקש שאכתוב עליו רק אחרי שילך לעולמו וכך אני חושב שאני ממלא את מצוותו.
בפסח, לפני פחות מחודש. פתחתי את מוסף הספרותי של "מעריב" והיה לי כלכך מוזר שלא היה בו איזה סיפור שהוא כתב. הייתי צריך להבין שמשהו לא בסדר איתו, אבל בטיפשותי זה אפילו לא הדליק לי נורה אדומה. בדיעבד הייתי צריך להרים טלפון אליו ולהבין מזה שאם הוא לא עונה לטלפון כלכך הרבה זמן סימן שמשהו קרה לו, אבל מצד שני אולי הייתי חושב שהוא עשה את מה שחלם לעשות מזמן וזה אומר לחזור לארה"ב.
כלכך כואב לי שלא אשמע את קולו יותר, ולא רק שהיה לו קול מיוחד אלא שהמוסיקה שביטאה את רחשי לבו היתה מיוחדת בעצמה.
