פרק שלישי
ההלוויה היתה ביום ראשון 8/5/2005 ולא היה לי ספק שאני חייב לנסוע לחלוק לו כבוד אחרון. אני לא אגזים אם אומר שזו פעם ראשונה שאני מרגיש כאילו איבדתי חבר יקר. לכל אחד שהכיר באופן אישי יש סיפור מיוחד לספר עליו, אני חושב שאפשר להוציא בזכות זה ספר או לפחות חוברת לזכרו וטוב יהיה אם מישהו יחשוב על זה באמת.
עכשיו כבר לא יהיה מי שישמיע את גרייטפול-דד ברדיו, ואם יימצא מישהו כזה מה שקשה לי נורא להאמין אני לא בטוח שתהיה לו את התעוזה שהיתה לאורי לפתוח תוכנית בשיר שימשך כרבע שעה ולעיתים אף יותר.
מתוך מרמור אורי רצה שימשיכו את דרכו, למרות שהוא רצה להמשיך את הדרך בעצמו ככל שיוכל. אני זוכר שהוא אמר לי כשלמדתי ב"רדיו חיפה" שהוא מקווה בשבילי שאני אוכל למצוא את מקומי ברדיו ולשדר גם את גרייטפול-דד.
כל מה שכתבתי עד עתה ועוד לא הזכרתי את הודו שדיברנו עליה בעקבות "החיים כבצל". קראתי את הספר עוד במהדורה הראשונה שלו, והצפתי את אורי בלא מעט שאלות בעקבות הקריאה בו. בין השאלות שאלתי את השאלה המתבקשת אם היה אחרי הכל חוזר היום להודו והוא ענה לי להפתעתי שכן, רק בגלל שהוא רואה אותה היום באור שונה מזה שראה אותה כשהיה צעיר.
השיחה האחרונה שלנו היתה כשספרתי לו שהוזמנתי ל"פרשת דרכים", תוכנית דת בערוץ 2 לשוחח על בוב דילן הוא שמח בשבילי. הוא אמר שהוא מציין את זה ביומן שלו בכדי לא לשכוח לצפות. אני לא יודע אם הוא צפה בזה בסוף, אבל אם כן אני מקווה שהוא לא התאכזב ממני, כי זה היה הראיון הראשון שלי מול מצלמות טלויזיה והתרגשתי מאוד.
ביום ההלוויה נסעתי לבוש בחולצה השחורה של גרייטפול-דד שלבשתי תמיד במפגשים שלנו, אורי אפילו החמיא לי פעם עליה. חשבתי שאגיע לתל-אביב עם הרכבת ומשם אני כבר אסתדר. לא נערכתי מספיק טוב עם הכסף והמונית שלקחתי מתחנת הרכבת ארלוזרוב עד לבית העלמין עלתה לי לא פחות מ-70 ש"ח. זה גמר לי את הכסף בארנק, אבל היתה לי תחושה שאני חייב להגיע לשם ויהי מה למרות שיתכן ואשאר תקוע שם.
אורי נקבר בבית עלמין ירקון שנראה כמו עיר שלמה של קברים, עוד לא ראיתי בית קברות בגודל כזה. נהג המונית שאל אותי אם אני יודע באיזה שער תערך ההלוויה ולא ידעתי. נורא נלחצתי מכך, ואחרי שירדתי מהמונית התחלתי לברר. בכדי לקצר את זמן החיפוש שאלתי את כל מי שנמצא בדרכי. בסופו של דבר מצאתי את עצמי ניגש למשרדים של בית-העלמין ושם שאלו אותי לשם הנפטר וכשאמרתי את שמו הם אמרו לי שהוא יקבר בשער הגאולה.
היתה לי מועקה כשראיתי שהזמן לא משחק לטובתי וחשבתי שאני אומנם נמצא בשטח של בית-העלמין, אבל מאחר שגודלו עצום לא אצליח להיפרד ממנו בזמן.
אחרי שמצאתי את שער הגאולה, נכנסתי וראיתי שכבר כל אלו שבאו להלוויה התאספו שם. פגשתי את אילן רצאבי, חבר מהאינטרנט שעבד עם אורי בגלי צה"ל אחרי שחזר לארץ בתחילת שנות ה-90', וגם את ערן סבאג. אמרתי לשניהם שאני נורא מצטער שיוצא לנו להיפגש בסיטואציה כזו שקשה לעכל אותה.
שאלתי את אילן אם הוא יודע מי מהמשפחה שלו בכדי שאוכל לנחם אותם, ואז נודע לי שלמעשה לאורי אין משפחה למרות שכולנו, כל מי שאהב אותו יכולים להיחשב למשפחה אחת. הוריו היו ניצולי שואה והם כבר לא בין החיים.
אורי ביקש לחזור לחיות בארה"ב כמו דג שביקש לחזור למים. אני זוכר שהוא אמר לי שהוא לא יכול להשאיר את אמו ואחותו במצבן הבריאותי הלא טוב. בינתיים אמא שלו הלכה לעולמה ואחותו נותרה על כיסא גלגלים. אין שום דבר שינחם אותה והאמת שגם לא אותנו, החברים הקרובים שלו. זה פשוט נורא לחשוב על זה. אני עוד שומע את הקול של אורי מהדהד לי בראש. הלוואי שיכולתי לצרוב את הקול שלו יחד עם הזכרונות שעכשיו, אחרי שהכל נגמר חשוב לי לעלות אותן על הכתב.
בזמן שעשינו את דרכנו מהרחבה הגדולה ועד לחלקה יצא לי לשמוע כל מיני סיפורים על התקופה האחרונה של חייו שנראתה לי כלכך מוזרה כאילו לא מדובר באותו אורי שהכרתי. נודע לי איך התדרדר מצבו של אורי ואיך לבסוף נפטר. הוא נפל ממדרגות ביתו ושבר את המפרקת. במיון שלחו אותו הביתה עם אופטלגין, אבל אחרי כמה שעות כשכבר היה בבית חזרו אליו הכאבים והוא חש שהעצמות מתפרקות לו. הוא היה כלכך מבוהל שהוא התקשר קודם למשטרה ואחר-כך למגן דויד אדום.
מספרים שבמחלקה הוא היה מחובר לאינפוזיה שעליה תמונה של ג'רי גרסיה. תמיד ידעתי שמכל החברים בלהקה דווקא בו ראה מעין אח גדול. "הם מנגנים כאילו אין מחר", זו היתה אחת ההגדרות של אורי למוסיקה של גרייטפול-דד וזה נכון גם למוסיקה שהתנגנה מתוך רדיו טייפ-דיסק שהונח על-יד קברו הטרי. השמיעו בין השאר את Dark star וגם היה חבר אחד שניגן על גיטרה שהביא את השיר Brokedown palace שהוא במקור מתוך American beauty. אחת השורות שבו אומרת I love you more than words can tell (אני אוהב אותך יותר ממה שמילים יכולות לבטא). הביצוע הזה היה מרגש במיוחד.
שמעתי את ערן סבאג מדבר על אירועים שיהיו לזכרו של אורי וביקשתי את סליחתו שאני מתערב, ואמרתי לו שאם יארגנו איזה משהו לזכרו שיקחו אותי בחשבון. אני לא רואה את עצמי עולה על במה מפאת פחד קהל שיש לי, אבל יהיה לי חשוב מאוד לתת את חלקי לעלות את זכרו של אורי כמי שהכיר אותו באופן אישי.
סיפרתי לערן שלאורי כאב כלכך שבגלי צה"ל לא מצאו בו כבר עניין יותר, והנה הוכחה לכך שלהלוויה אפילו לא חשבו לשלוח נציגים, חוץ מסיקור של כתבים צעירים שספק אם בכלל ידעו מי זה אורי וזה כואב כי אורי ראה במקום הזה בית, אחרי לא מעט שנים של שירות שם. מה שקשה להגיד לגבי תחנות רדיו אחרות שבהן שידר. הוא כלכך שמח שציינו יובל שנים לתחנת הרדיו הצבאית, גלי צה"ל ומצאו לנכון להזמין אותו לשדר, כי זה אומר שלגביו במובן מסויים למרות שהוא עזב את התחנה הפרק הזה עוד לא הסתיים. ערן אמר לי שהוא ידע את זה ולכן מצא לנכון להזמין אותו להתארח אצלו בתוכנית.
ליד קברו הטרי של אורי נזכרתי בכל מיני דברים שקרו בתקופת ההכרות שלי איתו. כמו הרעיון לתוכנית של ג'ם שייסן שמיימי (בו יושמעו קטעים מכל מיני הופעות של אמנים שהלכו לעולמם וישולבו כאילו למופע אחד). רעיון זה בא לי מתוך אותו פעם ששמעתי את מרתון של גרייטפול-דד שערך והגיש לפני שנים ומיותר לומר שמאוד נגע ללבי, וזה מצא חן בעיניי אורי.
לא יכולתי לעצור את הדמעות, בכיתי בקרב אנשים שאת רובם אני לא מכיר. דבר שלא יכולתי להרשות לעצמי עד היום.
התראיינתי לערוץ המקומי של תל-אביב ואמרתי שלדעתי מי שאוהב רדיו ומוסיקה ולא הכיר את אורי החמיץ משהו. הזכרתי את השיר שכתבתי עליו בספר השירים הראשון שלי "אבא מנגן תקליטים חורקים של נגנים שמזמן לא קרעו מיתר...".
לבסוף היינו שם ערן סבאג, ידידתו של ערן ואנוכי שעתיים. לא זזנו מהמקום לפני שערן נעל את הקבורה בתפילת יחיד שנשא מול הקבר. חזרתי לתחנת הרכבת בזכות הטרמפ שערן נתן לי, בלעדיו אני חושב שהייתי נשאר תקוע שם. שוחחנו בכל הדרך וערן אמר לי שזו ההלויה הכי חיה שהוא היה בה אי-פעם. האמת שדיי קשה לעכל את התחושה הזו שאורי הלך לעולמו וזה נראה יותר כאילו הוא פשוט עבר למימד אחר בעיקר בזכות זה שחי כל הזמן את שנות ה-60' ולמעשה לא נפרד מהן אפילו שהן הסתיימו כבר מזמן. בפלאפון שלי יש עוד את מס. הטלפון שלו ואין לי לב למחוק אותו, למרות שברור לי שכבר לעולם לא אשתמש בו.
צריך למצוא דרך לספר את סיפור חייו של אורי ולהנציח את זכרו, כך שאוהבי מוסיקה אחרים שלא הכירו אותו יקבלו את הערך הנוסף למוסיקה כמו לאלו מאיתנו שהכירו אותו. כשהוא היה משדר היתה למאזין תחושה שהוא בעצם לא רק מאזין אלא שיש לו את האפשרות להשפיע על מהלך השידור, כי כשהוא היה מקדיש שעה לאמן מסויים שהוא ידע שמישהו מהמאזינים שלו אוהב, הוא היה דואג לכך שהוא יקבל את השיר שהוא מצפה לו.
בשורה תחתונה אני חושב שאני יכול לומר שזה שיצא לי להכיר את אורי היכרות אישית זה אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיי, כי כמו שאמרתי בראיון לערוץ המקומי, הוא במובן מסויים תמך בי נפשית. בכך שהיתה לו סבלנות להקשיב למאזיניו ואני בתוכם. הוא הפך אותם לחברים שלו שהיו פיצוי למשפחה שלא היתה לו. יהי זכרו ברוך.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (9/5/2005)
