שאלות לבועז כהן

ראיון מיוחד עם בועז כהן, עורך מוזיקלי ושדרן FM88
בעקבות המעבר לתכנית בוקר בתחנה וסיכום 20 שנות קריירה עיתונאית

אתחיל בשאלה - האם יש לך חווית ילדות מסוימת שאתה סוחב איתך עד היום?

כן. אני נוסע עם ההורים שלי לכפר שמריהו לבקר את צבי אוסבורן, המכונה "אוזי", חבר של ההורים, השנה היא 1970, אני בן שש, ואוזי שם תקליט של אלטון ג'ון ואני מהופנט לרמקולים, וכל הדרך חזרה לחולון, במונית, אני חוזר ואומר להורים שלי שאני רוצה לנגן על פסנתר כמו האלטון ג'ון הזה. הם ניסו לשכנע אותי לנסות לנגן על כלי אחר, כמו חלילית או אקורדיאון, אבל אני לא רציתי לשמוע מזה והתעקשתי אך ורק על פסנתר. רשמו אותי ללימודי נגינה אצל גברת ויולט שטיר ברחוב אהרונוביץ' בחולון. במשך השנתיים הראשונות הייתי הולך להתאמן אצלה, כי לא היה להורים שלי כסף לקנות פסנתר. אני מרגיש שאני חייב לאלטון ג'ון את העובדה שאני מנגן היום.

למי אתה חושב שהיתה השפעה בעיצוב דמותך כפי שהיא באה לידי ביטוי היום?

אמא שלי, ללא שמץ של ספק. היא נטעה בי את הכל. היא לימדה אותי לקרוא ולכתוב בגיל 4. היא השמיעה לי את "מתיאוס פסיון" של באך ואת החצוצרה של הרב אלפרט, שולי נתן שרה נעמי שמר, מריה פראנדורי שרה תיאודורקיס ואת "המשיח" של הנדל וסיפרה לי סיפורים על חייהם של אמנים. היא השקיעה בי המון. המון. היתה לה סבלנות אין קץ, מצד אחד, ואהבה בלתי מוגבלת לאמנות גבוהה. בכל יום שעובר אני מגלה עד כמה אני דומה לה.

בחר לך איזו דמות ספרותית או היסטורית. איזו שאלה היית בוחר לשאול אותה? ואיזו תשובה היית מצפה לקבל ממנה?

הייתי שמח לשאול את אברהם אבינו האם הוא מצטער על כל סיפור העקידה. הייתי מצפה לקבל ממנו את התשובה שכן, שהוא מצטער, שהוא יודע שהוא טעה, ושהיום הוא לא היה מתנהג ככה, שהיום הוא לא היה מעלה בדעתו, בשום פנים ואופן לקשור את בנו יחידו יצחק ולהעלות אותו לעולה בשם איזושהי אמונה.

באיזה סוג של אלוהים אתה מאמין? או ליתר דיוק האם ישנה איזושהי פילוסופיה שאתה חי או לפחות מנסה לחיות לפי דרכה? מהי מהות החיים בשבילך, ואיזה אורח חיים אתה חי או שהיית רוצה לחיות?

אני מאמין באלוהים אחד, כמו שהוא ידוע לבני הדת היהודית. אני לא מאמין שאלוהים הוא רואה חשבון קטנוני שסופר לאנשים כמה פעמים הם שמרו על השבת וכמה פעמים הם אכלו חמץ בפסח. אני משוכנע, באמונתי, שאלוהים גדול מהחשבונות הקמעונאיים האלה. פילוסופיית החיים שאני חי לפיה היא "תן כמה שיותר, כמה שאתה יכול". אני נותן אהבה, ספרים, דיסקים, בגדים, כל הזמן, לכל מי שאני חושב שצריך. אני מאמין בנתינה. אני מאמין שבכל פעם שאתה נותן משהו טוב למישהו העולם משתפר במעט, ונוצרת אנרגיה חיובית שמייצרת עוד טוב. אהבה גדולה, עזה, היא מהות החיים בשבילי. אהבה לחברים, לילדות שלי, למוזיקה, לספרים.

עוד אגיע לקטע המוסיקלי, אבל מאחר והשאלה הקודמת עסקה באמונה. מה דעתך על אמנים שמשלבים דת ומוסיקה? האם זה טוב יותר מלערב דת בפוליטיקה או שזה לא פחות רע בגלל שיש בזה סוג של מיסיונריות?

אמנים שמשלבים דת ומוזיקה באופן עקבי לא מעניינים אותי. אני מרגיש שהם מגבילים את עצמם על ידי כך שהם תוחמים את עולם המושגים שלהם בתוך מסגרת, ואמנות אמיתית לא יכולה להיווצר עם משקולות על הרגליים ומסגרת מגבילה מסביב. לא אוהב עירוב של דת ופוליטיקה ולא אוהב עירוב של דת במוזיקה. דת היא, לטעמי, ענין אישי, פרטי, רוחני מאוד, שבין אדם לאלוהיו - והעולם לא צריך להשתתף בחוויה הזו.

האם יש מקום כלשהו בחו"ל שקורץ לך? במידה והזדמן לך לבקר בו כבר כמה פעמים, האם עברה לך פעם מחשבה לעזוב הכל ולעבור לחיות שם?

סקוטלנד קורצת לי. ביקרתי בה 8 פעמים, ואם הייתי יכול הייתי מבקר בה 80 פעם. לא פעם ולא פעמיים עברה במוחי המחשבה לעזוב הכל ולעבור לחיות שם. אבל זה כנראה כבר לא יקרה בגלגול הזה, אלא אם ארוויח סכום דמיוני בטוטו.

באיזה אופן אתה מעביר את יומך, ומה אתה עושה על מנת לשפר אותו?

אני קם בחמש וחצי בבוקר, שותה תה צמחים בלי סוכר ועורך את תכנית הבוקר שלי. נוסע לרדיו 88FM לשדר (כל יום בין 8 ל-10), וכשאני יוצא אני מתחיל לעבוד. או לכתוב (ל"תרבות מעריב" ול"גלובס"), או להכין הרצאה (אני מלמד במכללה למנהל ובאוניברסיטת תל אביב), או מעלה פוסט חדש לאחד משני הבלוגים שלי ("רעש" באורנג' טיים, "לונדון קולינג" באתר רשימות). כדי לשפר את היום שלי אני משתדל לקרוא משהו עמוק, קשה או רוחני. האתגר הזה, התמודדות מול טקסט תובעני, הופך אותי לבן אדם טוב יותר - ככה אני מרגיש. באופן אישי אני מסתייג מאנשים שהבחירה שלהם היא תמיד בבידור ולא באמנות, בקליל ולא בעמוק.

אחרי אין ספור כתבות שכתבת במשך השנים מהן החוויות שעברת וצברת מעבר לתיק העבודות? ספר על אחת טובה ועל אחת שלא, אבל במרחק של זמן אתה מבין במה טעית.

אני נמצא בעיתונות בדיוק 20 שנה. מ"כותרת ראשית" (1988) שם התחלתי. אני שמח על דברים ששמתי עליהם את האצבע בזמן אמת. עשיתי את הראיון הראשון עם ערן צור ב-1989, את הראיון הראשון עם "איפה הילד?" ב-1992, שנה לפני שיצא התקליט הראשון שלהם, ואפילו את הראיון הראשון עם אייל גולן. הכי אני גאה בכך שגיליתי את אתגר קרת, שהיה בחור בן 21 ששלח סיפור בשם "דבק מטורף" לידיעות אחרונות, ואני התעקשתי לחפש ברמת-גן את היוצר של הסיפור הזה, ולעשות איתו ראיון. ישבנו בבית קפה ודיברנו, ואחרי שנגמר הראיון הוא שאל אותי: רוצה ללכת לשחק כדורגל? והלכנו לשחק כדורגל בפארק הירקון עם החברים שלו. שנה אחר כך יצא הספר שלו "צינורות" ומשם הוא המריא אל פסגת הספרות העברית. מצד שני, כתבתי ביקורת גרועה וטיפשית על "נושאי המגבעת" ב-1988. לא הבנתי את המהות שלהם. כתבתי שטויות. עוד כתבה גרועה במיוחד שעשיתי היא איזשהו ראיון עם חמי רודנר בשנת 2000. השיחה הייתה עמוקה ואינטליגנטית, הכתבה יצאה רדודה וצהובה, בגלל מערכות לחצים אדירות שהפעילו עלי העורכים שלי.

לעיתונות בימינו יש נטיה להתעסק בכל מה שצהוב, האם התעסקות היתר בצד הזה גרם לדעתך לירידה ברמתה? - היש לך הסבר לכך?

באיזושהי נקודה בזמן החליטו עורכי עיתונים ומוספים שרק עיסוק בטפל, ברכילותי, בסנסציוני - יביא קוראים רבים. באיזשהו רגע עגום ויתרו על האיכות ועל התוכן, לטובת הוולגריות והצורה. זה גרם להמון אנשים לברוח מעיתונות מודפסת כמו ממגיפה, והירידה ההולכת ונמשכת במספר קוראי העיתונים היא תוצאה של הרמה הנמוכה של העיתונות, לדעתי - למרות שהמו"לים והעורכים לא מוכנים להודות בזה בשום פנים ואופן.

כיום אתה חבר בלהקת פונץ', אבל רבים אולי לא יודעים שלמעשה עוד לפני חברותך בה היית בלהקת "החשמליות". האם זאת באמת הייתה ההתחלה ואיך הגעת לכל אחת מהלהקות ולמה דווקא כמי שמנגן על הקלידים? האם לא חשבת פעם לנסות ללמוד לנגן גם על כלי נגינה אחר?

אני מנגן על פסנתר, קלידים וכלי הקשה. חשבתי ללמוד לנגן על גיטרה ועל חליל, אבל אף פעם לא היה לי מספיק זמן או רצון להשקיע בזה את הזמן הדרוש - ודרוש המון זמן כדי להגיע לרמת נגינה סבירה. להקת "החשמליות" הייתה ההתחלה שלי כמוזיקאי מקצועי. היא הוקמה על ידי עמי לוי, הסולן והיוצר העיקרי, בשנת 1994, הוצאנו אלבום אחד במרס 2000 "אחר כך בא הגשם", והתפרקנו ב-2001, אחרי שהיה ברור שמדובר בכישלון מסחרי מהדהד.

תקן אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שבילדותנו בניגוד למה שמקובל לחשוב היום, לרדיו היה תפקיד יותר מחנך. עם כל הצניעות מה אתה חושב שהיא תרומתך במסגרת הזו בחשיפת אמנים מסויימים או בכלל בז'אנר מוסיקלי כלשהו?

גם היום יש לרדיו תפקיד חינוכי, השאלה היא רק באיזה תוכן טוענים את התכניות המשודרות. אני מקווה שאנשים שומעים את המוזיקה הנהדרת של אמנים שאני משדר ותומך בהם, ואומרים לעצמם: אנחנו חייבים את הדיסק של האיש הזה, או: אנחנו מוכרחים לראות את הלהקה הזאת בהופעה. ספרתי פעם והגעתי לכ-120 אמנים ישראלים ולהקות ישראליות ששידרתי אותם באופן אינטנסיבי, ואני מקווה שהייתה לי תרומה מסוימת לחשיפה שלהם. אני רואה את התפקיד שלי כעורך ומגיש תכנית יומית כמי שיכול להביא לחשיפה של יצירה מקומית מקורית ואיכותית. ככה דחפתי אמנים כמו דויד פרץ, נועה בביוף, להקת מינואט, להקת אסטה, רות דולורס וייס, להקת אלג'יר, פרויקט הגומיה, קבוצת גוטל בוטל, ג'יי ווק סנייל, צוקי, מורפלקסיס, יוחנן קרסל, להקת סימפוזיון, פרווה חמה, פאניק אנסמבל, מאד בליס, לבנון, ...להמשיך?

אני מניח שהדרך שלך להמליץ על יצירות מוסיקליות היא באמצעות הבימות שיש לך כאיש רדיו וכמבקר תרבות, אבל באיזו דרך חוקית היית ממליץ לאחרים לשתף ביצירות שאהובות עליהם?

אני ממליץ לכל אדם ששמע משהו שריגש אותו או גרם לו לחשוב, לשתף את חבריו הטובים בגילוי המוזיקלי. בסופו של דבר אמנים עושים מוזיקה כדי שיקשיבו למוזיקה הזאת. מוזיקה שלא מקשיבים לה היא כמו עץ שנפל ביער. מי יידע? מי שמע? כל דרך היא חוקית, בעיני, לחשוף לאחרים מוזיקה נהדרת שהתוודעת אליה. אישית, אני לא מוריד מהאינטרנט כלום, לא בחינם ולא בתשלום. אני קונה הכל, כי זו תרומתי הקטנה לאמנים שיצרו את המוזיקה הזו, אבל אני לא דוגמא. אני רומנטיקן שוטה. אני אוהב מוצרים פיזיים. אוהב להרגיש תקליטים ודיסקים בידיים, עם העטיפה, והכל.

איזה חלק מהיום אתה הכי אוהב? אם את הרגע ש"עד השקיעה", איך התמודדת עם זה שלמעשה בכך שהיית "סגור" באולפן רדיו נאלצת לא פעם להפסיד אותו?

אני אוהב את הבקרים, כי יש משהו אופטימי בבוקר, מלא אנרגיה ותקווה למשהו טוב שיקרה, אם אפשר במקרה, במהלך היום הקרוב. במשך שבע שנים כמעט ולא ראיתי שקיעות, כי הייתי סגור באולפן בשעות האלה, אבל שקיעה היא רק חלק טוב מסוים מהיום.

מה השונה או הדומה בסוגי הקהל שאתה נתקל בהם כמוסיקאי וכאיש רדיו? ספר לי האם יש מקרים בהם אתה מוצא מכנה משותף, ומהו הקהל המועדף עליך?

כל קהל שמקשיב, הוא קהל שאני אוהב. כל אדם שמסוגל להתמסר לחוויה אמנותית, לשתוק ולהקשיב באמת, הוא אדם שאני אוהב. בלז פסקל, הפילוסוף והמתמטיקאי בן המאה ה-17 כתב ש"כל צרותיו של האדם מתחילות מחוסר יכולתו לשבת לבד בשקט בחדר". והוא כל כך צדק, הגאון פסקל.

מיהו האמן הכי מוערך עליך, מאיזו סיבה ובמה זה בא לידי ביטוי?

אין אמן אחד שהוא "הכי מוערך". אני מעריך את דילן, כי הוא לא שם זין על אף אחד, וזה בדיוק מה שאמן אמיתי מוכרח לעשות, ומאותה סיבה בדיוק אני מעריץ את רדיוהד בכלל ואת תום יורק בפרט, כי הוא יכול היה להיות גיבור הרוק האולטימטיבי, אבל הוא סירב לקחת על עצמו את התפקיד. אני מעריך את ניל יאנג, שגם אחרי 40 שנה עדיין יכול לצאת לסיבוב הופעות אקוסטי או חשמלי, ולהמיס לבבות או להתיך גיטרות. אני מעריך את ואן מוריסון, שעשה כל הזמן בדיוק את מה שהוא אוהב ויודע, ולא שינה כלום, גם כשהיו לו שנים ארוכות של חוסר הצלחה והוא נחשב ל"בלתי אופנתי".

מהו הקו המנחה אותך בכתיבת סיפורים (האם חשוב להיצמד לאמת או שמא אתה חושב שיש מקרים בהם עדיף לערב את הדמיון)?

הסיפורים הטובים ביותר הם כנראה תמהיל של מציאות ודמיון, למרות שבמקרה של הסיפורים שאני כותב 99% הם אמת לאמיתה, תיאור מדויק למדי של מה שקרה באמת.

מיהו מבקר התרבות שאתה הכי מחזיק ממנו, ומה אתה מוצא בקורות חייו שהיית שמח לאמץ? או שמא אימצת ולא כולם יודעים.

קובי אור הוא הכותב הגדול ביותר בעברית על מוזיקה ותרבות. הוא גאון במונחים בינלאומיים. חבל שהוא לא פירסם 3-4 ספרים. יכול להיות שהכתיבה כאן היתה אחרת, אם היה לצעירים שכל כך משתוקקים להיות מגניבים, אפשרות ללמוד את הטקסטים של קובי אור. הם היו מבינים שכל מה שקובי אור מזמן שכח, הם בחיים לא ילמדו. אני אוהב מבקרי קולנוע חכמים, בלי שום קשר לקורות חייהם. אורי קליין, נחמן אינגבר, מאיר שניצר - שלושתם היו מבקרי קולנוע עשירים בידע ובעלי השכלה, עם יכולת כתיבה, רקע תרבותי ויכולת ניתוח. למדתי מהם המון, ולא רק על קולנוע. אימצתי משלושתם את החיפוש אחר רבדים נוספים. העיתונאי והמבקר הנערץ עלי בישראל הוא רון מיברג. הוא השפיע עלי מאוד. כל טקסט שלו, אם זה על להקת רוקנרול דרומית או על חולצת ג'ינס או אוכל בסיציליה, גורם לי להתרגשות, לקנאה, להתרוממות רוח. אמרתי לעצמי, בגיל 20, שאני רוצה לכתוב כמו מיברג, כשאהיה גדול. לא חושב שהצלחתי לכתוב כמוהו. אי אפשר לכתוב כמוהו. מיברג יש רק אחד. בעולם הרחב אני יכול לציין את ג'ף דייר, עיתונאי בריטי, שנוסע בעולם ומסקר תופעות ואירועים. הוא אמיץ, משכיל ובעל יכולת אבחנה. שני הספרים שלו, "עזוב אותך מיוגה"
"אבל יפה" הם ספרי חובה, בעיני, לכל כותב.

מהי עונה של השנה הכי אהובה עליך ואם ערכת פעם איזו מחווה לכבודה?

החורף אהוב עלי מאוד, אבל בישראל אין חורף. אני עורך מחוות לחורף בכל הזדמנות. אני כותב על גשם, שלג ושמיים אפורים, אני משדר שירים רוויי גשם. אני מפצה את עצמי בנסיעה לירושלים בכל הזדמנות. תמיד יש שם, בעיקר בלילה, תחושה קלה של חורף.

מהי התקופה שהכי מדברת אליך מבחינה מוסיקלית, ולמה?

אני מת על שנות השמונים. טירז פור פירז, הקיור, הסמית'ס, יו 2, קוקטו טווינס, טוק טוק. כל אלה פעלו בשנות השמונים - ואלה הרכבים שאני מעריץ. יש ה-מון שירי אייטיז שאני אוהב מאוד, של אולטרווקס, תמרונים תזמורתיים בחשיכה, צ'יינה קרייסיז, פיקשן פקטורי, דרים אקדמי. הם ידעו לעבוד נפלא עם מקלדות אלקטרוניות.

איזו שפה משותפת חשוב למצוא עם אחרים, והאם אתה אכן מוצא אותה מעבר לעניין של אוזן קשבת?

מוזיקה היא שפה משותפת מצוינת, כי היא לא דורשת כלום מהאחר, חוץ מאשר הקשבה. יש לי שפה משותפת עם אנשים שאוהבים ספרים ואוהבים מוזיקה ומאמינים שהחיים נועדו כדי למצות מהם את העומק והיופי שבאמנות.

האם אתה יכול להצביע על יצירה מוסיקלית כלשהי ששינתה את חייך? ואם כן, באיזה אופן.

חד משמעית: לונדון קולינג של הקלאש. סוף 1979, אני מקשיב לרדיו, ושומע את השיר שהופך את כל מה שאני חושב שאני יודע על מוזיקה, מילים ושירים.

כמי שידוע באהבתו את סגנון ה-Pאנק. מה אתה חושב על אמנים שניסו את כוחם בזה? ובאיזה סוג של הפגנת כוח אתה מוצא עניין במוסיקה הזו, ב"שואו" עצמו או שמא בדרך כתיבת השירים והמסרים שבהם?

אני אוהב את הפאנק הישן. סקס פיסטולס, קלאש, ראמונז, באזקוקס, סטריינגלרז, ג'אם, דאמד, ווייר. כמעט כל מה שנוצר בין 1976 ל-1979. אני לא מוצא פאנק שמדבר אלי אחרי עליית מרגרט תאצ'ר לשלטון, ובשנות ה-80 כבר שמעתי דברים אחרים. ג'אז מודרני, מוזיקה אלקטרונית. מכיוון שאף פעם לא ראיתי איזושהי להקת פאנק גדולה בהופעה, נאלצתי לספוג את הכל מהתקליטים עצמם. השירים, המסרים, האנרגיה, הזעם - כל אלה הצליחו לשחרר בי איזשהו רגש שהיה אצור ועצור. בניגוד להמון אנשים, לא החלפתי את הרוק המתקדם בפאנק. פשוט הוספתי את ה-Pאנק לתפריט המוזיקלי שלי. שמעתי גם זה וגם את זה.

מה דעתך על אמנים שמביעים דרך המוסיקה שהם יוצרים את דעותיהם? ואם זה אכן מדבר אליך למה אתה לא נמנה על קבוצה זו של האמנים? או שאתה מביע את דעתך כאמן בדרך אחרת (דרך ראיונות, השתתפות באירועים שונים שיש בהם סוג של הצהרה וכו'...)?

אני מעריץ אמנים שמביעים את דעותיהם במוזיקה שלהם. לצערי אני לא מספיק מוכשר בכתיבת שירים, ולכן אני מתפעל מאלה שכן יודעים לבטא דעות בשירים. אני מביע את דעתי בדרכים אחרות. כתיבה. הרצאות.

מה המצב עם הוצאת "טרקטור" שהקמת בזמנו עם יוסי בבליקי?

טרקטור, הלייבל, קיים. ב"טרקטור" יצא האלבום של בבליקי "הגברת עם היהלומים", שני האלבומים של רזי בן עזר ("בעברית" ו"13 מקטרות" האינסטרומנטלי והיפה), שני התקליטים הראשונים של גבריאל בלחסן ו"דצמבר" - הפרויקט המשותף שלי עם בבליקי. הלייבל "טרקטור" עומד להתרחב לכלל מיזם אינטרנטי גדול שעוד מוקדם לדבר עליו.

האם המצאות הן דבר טוב בעיניך? הגיע אליי השמועה שאתה לא כלכך בעד טלפונים סלולריים ולמרות זאת משתמש בהם. האם יש משהו שחסר לך ביום יום ולצערך טרם המציאו אותו?

המצאות טובות הן דבר טוב בעיני. הטלפון הסלולרי הוא המצאה הכרחית והרסנית. הכרחית, כי זה מפחית מהדאגה ההיסטרית שלי לבנות שלי. בזכות הסלולרי אני יודע איפה הן בכל זמן נתון. הרסנית - כי אנשים הפכו למופרעי-קשב. כל הזמן בודקים אס.אם.אסים והודעות, ולא מסוגלים להקדיש לשום דבר שעה נקייה מהפרעות. ההמצאה הטובה ביותר שעוד לא המציאו היא מזגן נייד. האפשרות ללכת ביוני, יולי, אוגוסט וספטמבר, עם מזגן זעיר צמוד לבגדים, שמוריד את הטמפרטורה של הגוף שלך באופן קבוע למשהו שפוי.

האם חשוב לך עניין האקולוגי ואיזה עולם אתה היית רוצה להשאיר אחריך? באופן אישי ובכלל, כך שידברו עליך ויזכירו זאת לזכותך.

הנושא האקולוגי מאוד מאוד חשוב לי. אני אוהב עצים ושדות ופרחים, ותורם כסף לארגונים ירוקים, ומנסה לשמור על הסביבה כמיטב יכולתי. לא איכפת לי מה יאמרו עלי אחרי מותי ומה ירשמו לזכותי. איכפת לי שאנשים יבינו שצריך לעצור את טירוף הקניונים ולמנוע בכל דרך את גזילת השדות והפרדסים לטובת עוד שכונה ועוד קניון ועוד חניון.

איפה אתה מאמין שיהיה אפשר למצוא אותך בעוד כעשרים שנה ובמה לדעתך אתה תהיה שונה ממה שאתה היום?

בעוד 20 שנה אני מקווה להיות בריא וחזק עם אותה תאווה לתרבות ואמנות שבוערת בי היום. הלוואי שאוכל להרשות לעצמי לחיות במקום עם המון טבע מסביב, ושקט.

בועז, איש יקר אני מודה לך על הראיון ומאחל לך המשך עשיה נפלאה ואם אפשר את כל הטוב שבעולם.

הראיון נערך ע"י אהוד בן-פורת (16/2/2009)

קישור

לונדון קולינג - הבלוג של בועז כהן