א.
שעת לילה מאוחרת, פתאום אחרי שקט שנמשך כאילו לנצח, אבל הוא למעשה לא שונה מכל לילה. צלצול טלפון, אני מושיט יד בחושך ומגשש אחר השפורפרת ומרים אותה. עונה בהיסוס, כי אולי רק חלמתי את הצלצול הזה ותוך כדי זה שולח מבט לספרות האדומות של הרדיו שעון, לנחש מה השעה מבלי להרכיב את המשקפיים ורואה אותן מרוחות. גם את קולה של הבחורה שמעברו השני של הקו אני לא מצליח לזהות. "אני כבר בארץ...", היא אומרת לי ושואלת אם יש שינוי בתוכנית שקבענו. הייתי אמור לבוא ולפגוש אותה בשדה התעופה. רק כשהיא מעלה את האפשרות שהיא אולי בכל זאת תעשה את הלילה בבית מלון, כמו שהיא תכננה בהתחלה וניפגש למחרת בבוקר אני מתחיל לחזור לעצמי ולדעת עם מי אני מדבר.
היא ידידה טובה שלי שעובדת כדיילת. עוד לפני שהיא עלתה על הטיסה שהיא הגיעה איתה לפני כחצי שעה לארץ קבענו שנפגש וזה איכשהו ברח לי מהראש. עכשיו בזמן שהיא מדברת איתי היא יושבת במונית ובודקת לאן היא יכולה ללכת, להעביר את הלילה. התעקשתי ואמרתי לה שהיא חייבת להגיע אליי, לא משנה מה השעה אשתדל לעשות הכל בכדי להתעורר. עכשיו בזמן שהיא עושה את דרכה אליי, אני חושב עליה. איך סיפרה לי פעם שהיא לא אוהבת לטפל בנוסעים במחלקה הראשונה, הם קצת סנובים לדעתה. אם זה היה תלוי בה היא היתה הופכת את המטוס כולו למחלקה אחת ולא ראשונה. אני אומנם מעולם לא טסתי במחלקה ראשונה, ואני האמת גם לא יודע אם אי-פעם יהיה לי מספיק כסף ללוקסוס הזה, אבל קצת קשה לי לקבל את דעתה בנושא אחרי הכל זה מה שמכניס כסף טוב לחברות התעופה, ו"מותר" קצת ללקק לנוסעים שלא חסר להם כסף, אבל אולי היא כדיילת ערה לדברים שאני לא מודע להם בכלל, אז מי אני שאתווכח איתה.
מצד אחד למרות שאני לא יודע אם יש מישהו שנוסע לקבל את פניהם של אנשי הצוות האווירי כשהוא חוזר הביתה לא נעים לי שלא נסעתי לקבל את פניה, אבל מצד שני אחרי יום מעייף במיוחד שהיה לי לא היה לי כוח, אפילו בשביל לחכות לה בבית ונכנסתי ישר למיטה.
ב.
אחרי כשעה שלא הצלחתי להתעורר בה אני שומע אותה פותחת את דלת הכניסה ונכנסת לדירה. כל הבית חשוך והיא מדליקה את האור במטבח, כי היא לא ממש מכירה את הדירה ולא יכולה לנחש לאן ללכת. כשאני כבר רואה את הצללית שלה ליד הדלת של החדר שאני שוכב בו. אני שולח יד לשידה שעל יד המיטה. לוקח את המשקפיים שלי, להרכיב אותן על פניי. אני רוצה לראות אותה ומבקש ממנה להדליק את האור. אני מסונוור ולוקח לי כמה זמן להתרגל אליו. מוזר איך פעם הייתי מפנטז על אחיות, אבל לראות אותה במדים של דיילת עושה לי את זה לא פחות. אני מעולם לא הסתרתי ממנה את העניין הזה וספרתי על הכל. יאמר לזכותה שהיא מצדה תמיד נתנה לי את ההנאה הכי טובה שהיא יכולה, וזאת למרות שרציתי שהיא תלך ללמוד רפואה והיא העדיפה ללכת על קורס לדיילות אוויר.
קצת נראה לה מוזר שאני שוכב על מיטה זוגית ואת המקום לידי תופסת ערימה של ספרים, אבל ככה זה בחייו של איש בודד, כשהוא כבר מכניס מישהי לחייו הוא צריך לפנות מקום בשבילה. היא פושטת את החליפה שלה, שמה אותה על הכיסא בחדר ונעמדת קרוב אליי עם החולצה הלבנה שעוד עליה. בשלב זה במיוחד אחרי שהיא מורידה גם את הצעיף על הצוואר היא ממש כמו אחות. היא שמה לב למדחום שעל השידה ושואלת אותי אם אני לא מרגיש טוב. מהרגע שחזרתי בי מהתוכנית היא חושבת שאני אולי לא מרגיש טוב ואני מסתיר ממנה את זה. האמת שהמדחום נמצא כאן דרך קבע, אבל אני לא אזכיר לה שאני היפכונדר, כי אני זוכר שהיא היתה מוכנה לשמוע על הפנטזיה שלי על אחיות אבל על זה שאני היפכונדר זה היה חציית קו אדום עבורה. בכל זאת אני מצליח להביא אותה לידי זה שהיא דוחפת לי את המדחום לפה, וממשיכה להתפשט. כשהיא כבר נשארת רק עם בגדי הלבנים שעל גופה היפה היא מוציאה לי את המדחום מהפה. "נראה לי שיש לך קצת חום", היא אומרת לי, "אבל אני עייפה ואין לי כוח לטפל בך. אני מקווה שתבין את זה."
ג.
אם אני לא אבין את זה כנראה שאני אאבד אותה. אחרי שהיא נכנסה להתקלח התחלתי לחשוש שלא הרווחתי שום דבר מזה שהיא מדדה לי את החום, ולהיפך זה יגרום לה שתרצה לוותר על לשכב איתי הלילה. היא רוחצת את הגוף, אבל לא את השיער. היא בכל אופן חוזרת לחדר מריחה כמו ערימה של פרחים שנכנסה פתאום אל החדר ולבושה בחלוק הרחצה שלי שמצאה במקלחת, ולא שאלה אותי אם היא יכולה להשתמש בו. היא מחוייכת כולה נשכבת על הצד שפיניתי לה. היא משחררת את הגומי מהשיער שלה תמיד אהבתי את התנועה הזו, כשהיא נוגעת בעורף שלה וחשבתי שיש בזה משהו סקסי אני מנשק אותה, מנסה לתת לה הרגשה שאני באמת אוהב אותה. זה לא בא לי כלכך בקלות, אבל במאה שנות בדידות שלי התאמנתי בזה לא מעט. אני אוהב את החיוך שלה, לפעמים אני מוכן להישבע שאין משהו שאני אוהב יותר ממנו אבל בכל זאת הייתי מוכרח לשאול אותה מה הצחיק אותה.
בזמן שהיא היתה במקלחת היא נזכרה בשנים הלא מעטות שאנחנו כבר מכירים זה את זו, ואיך כבר אמרתי לה פעם באיזושהי הזדמנות שחשוב לי שהיא תלמד למדוד לי לחץ דם. לא ניסיתי להכחיש את זה, אבל אמרתי לה שאני לא זוכר את העיתוי שאמרתי לה את זה. היא הזכירה לי שזה היה בתקופה שהיא למדה להיות מטפלת ולא חשבתי שתפנה להיות דיילת. חשבתי לתומי שאחרי שהיא תכנס למיטה היא תדליק את הטלויזיה ותזפזפ בין הערוצים השונים עד שתרדם, אבל את זה היא יכולה היתה לעשות בחדר במלון שהיא ויתרה עליו ומעדיפה לשוחח איתי. אני כבר לא זוכר כמה שנים חלפו מאז ששכבתי בחדר ובחושך דיברתי עם מישהו עד שנרדמנו, כך זה היה כשאחי ואני היינו ילדים קטנים ונדמה לי גם פעם אחת ששכבתי עם מישהי ויכול להיות שהיא אפילו האחרונה שעשיתי איתה את זה. אני חושב על כמה מהנוסעים שהיו מקנאים בי עכשיו בזמן שהיא שוכבת לידי, אפילו במחלקה ראשונה כמה שהיא תהיה ראשונה ברור שהם לא זוכים לקירבה כזו אינטימית איתה.
ד.
לא קל להתעדכן במה שקורה בארץ בזמן שאתה עסוק כל הזמן בטיסות, אבל החדשות איכשהו מגיעות לאוזניך דרך הנוסעים שאתה רואה בזמן העבודה. אני זוכר מטיסות קודמות שלה שהיא גם ככה לא תמיד מתעניינת במה שקורה, אבל הפעם היא הפתיעה אותי ושאלה אותי אם באמת מתרחשת לה מלחמה בצפון, כי לא מרגישים אותה כאן, בגוש דן. אשרתי את השמועה הזו והפכתי אותה לידיעה אמיתית, "בזמן שאנחנו שוכבים ביחד תושבים בצפון נמצאים במקלטים". מעבר לעדכונים כאלו שקשורים לאקטואליה, יש כמובן גם את החלק של החיים הפרטיים. אם היתה לה דירה משלה, היא ודאי היתה מתעדכנת דרך המשיבון שהיתה משאירה לעבוד. אני לא יודע אם לספר לה על זה שאחד החברים הטובים שלנו התחתן. חפשתי הזדמנות, אבל את האומץ קיבלתי רק כשהיא כבר נרדמה. ספרתי לה את זה בבוקר כשהכנתי לה ארוחה והבאתי לה אותה עד למיטה. להראות לה שאני אולי לא דייל, אבל גם אצלי יש מה שנקרא "מחלקה ראשונה" והתפלאתי מזה שהיא לא היתה מופתעת. היא אפילו סיפרה לי שהיא ניסתה להתקשר אליו אחת לכמה זמן ובכל פעם ענתה לה מישהי שלא היה נעים לה להשאיר לה הודעה עבורו.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (8/8/2007)
