הם נפגשו בבוקר חורפי אחד, בתקופה של גל קור שבעקבותיו הודיעו לא פעם בחדשות על לא מעט על אנשים חסרי בית שסובלים מהיפותרמיה. היא יצאה מביתה לעוד אחת ממשמרות הבוקר שלה והוא שכב שרוע על המדרכה אחרי נפילה איומה שאירעה לו בשעה שהיה שיכור. עוד בהיותה ילדה היא מצאה את עצמה לא פעם עוזרת לאנשים שנפלו פתאום ברחוב לחזור ולעמוד שוב על רגליהם. כך שהיא לא שינתה דבר בהתנהגותה לזולת מאז שסיימה את לימודי הרפואה שלה והפכה להיות אחות. היא שוב חשה שאלוהים מפיל אותם בכוונה, בכדי שהיא תוכל לעבור ולהרים אותם, אבל לא ידעה עוד כמה נפילות כאלו יהיה לכל אחד מהם עד שלא יוכלו לשוב ולהתרומם. המחשבה הזאת כאבה לה, לא פחות מהעובדה שלא יכלה להימצא בכל מקום שנפל בו מישהו כזה והיא ידעה שהזולת לא תמיד רגיש אליהם. אחרי שהיא עזרה לו לקום וראתה את החבלות על פניו היא ידעה שהיא תוותר על ההסעה שלה ובמקום לנסוע כפי שהיתה רגילה מדי בוקר היא תגיע לעבודה עם האמבולנס שהזמינה ויסיע אותם יחד לבית-חולים שבו היא עובדת, ושם היא תמשיך לטפל בו. היא לא ידעה אם הוא באמת מאלה שגרים ברחוב או שבמקרה חלפו כאן, הוא היה מבולבל מדי בכדי לענות לה אבל בזמן שהיא הושיבה אותו על המדרכה והם חיכו לאמבולנס, היא הביטה על פניו ולמרות שהם היו מלאי דם נראה היה לה שהוא מוכר לה מאיזשהו מקום. אולי יצא להם לחלוף זו ליד זה ברחוב יותר מפעם.
מכל מקום לקח לאמבולנס כמה דקות להגיע, ובזמן הזה הוא השתדל כמו בימים כתיקונם להתחמם מפתח האוויר של הרכבת תחתית, אבל הפעם זה היה קשה לו יותר מכל פעם אחרת. במיוחד בגלל שהוא חש בזעזוע שהגוף שלו ספג מהנפילה. כאחות בחדר מיון טראומה הטיפול בחולים כמוהו הפך לצערה לחלק מהשיגרה אצלה, אז בזמן שטיפלה בו נזכרה בעוד אחד מזכרונות הילדות שלה שהציפו אותה אחת לכמה זמן בשיגרת יומה כאחות. היות וזה היה חלום ילדות שהגשימה, היא נזכרה איך יום אחד הביאה חתול שהיא ריחמה עליו הביתה ואמא שלה אמרה לה שלעולם לא יוכלו לביית חתולים שטעמו את טעם חיי הרחוב. במידה מסויימת חייו של איש ללא בית יכולים להיות דומים לאלו של חתול רחוב ועכשיו כשהוא זקוק לחלב שלו זה לא הניע אותה מהנחישות שלה לאמץ אותו אבל היא לא תוכל לתת לו לשתות לפחות עד שיגיעו לחדר המיון.
כחצי שעה מאוחר יותר הם היו כבר במיון, במקום לחכות לאחת האחיות שתתפנה כפי שנהוג לעשות היא ניגשה לתא שלה לקחה את הסטטוסקופ שלה שמה אותו על הצוואר שלה ובזמן שלבשה את חלוק הניילון היא אמרה לאלונקאי באיזו מיטה להשכיב אותו. למרות שהיא החלה לטפל בו ברחוב, בגלל שהבחינה בכך שהוא כבר מתחיל לחזור לעצמו היא חששה מזה שינסה לשרוט אותה. אז היא קראה לאחות אחרת, חברתה למשמרת שתגזור לו את הציפורניים. היא עוד לא ידעה לכמה זמן תאלץ לאשפז אותו, אבל היא קיוותה שאם הציפורניים שלו גם עבורו הן אחת מדרכי ההישרדות שלו הן ישובו לצמוח עד שישתחרר או שלפחות בזמן הזה שיעבור כבר יגמל מכסיסתן.
***
לבסוף הוא אושפז לתקופה של חודש ימים. הם בהתחלה שמרו על ריחוק מסויים זה מזו, אבל המרחק ביניהם הלך והצטמצם עם הזמן. היא צחקה איתו שהטיפול שהיא נותנת רק לו הוא בחינם, ובסוף לא להאמין זה הגיע גם לזה שהם התנשקו. "את התנשקת איתו?", שאלה אותה חברתה למשמרת. אחרי שהיא חזרה לתחנת האחיות. זה גרם לה להסמיק לא מעט, אבל היא לא ניסתה להתכחש לזה גם כשנזכרה שזה נוגד לחוקים של מקום העבודה שלה. היא פשוט התחילה להתאהב בו ממשמרת למשמרת. היא לא יכלה למנוע מזה לקרות. היא מעולם לא התאהבה במישהו כמו שהיא התאהבה בו, למרות שזה החזיר אותה לימי התיכון שלה כשאמרו לה שהבחור שלה, אחד הבחורים עם האופנועים הוא לא טיפוס חיובי במיוחד והוא לא נראה ממש בשבילה. לפני שהוא השתחרר מבית-החולים והיא החליטה שהיא לוקחת אותו לדירה שלה היא פינטזה על היום שהם ימסדו את היחסים שביניהם כמו שהוא חלם על קערת החלב שמזמן לא הוגשה לו. כשהם נפגשו תמיד בזמן עבודתה, כשהיא האחות והוא אחד החולים במחלקה שלה. אף אחד מהם לא ידע עד כמה חסר לאחר את אותו המשהו האחד הזה שיהפכו את החיים של זולתו ליותר מושלמים ממה שהם.
בכל אופן כשכבר היה בדירה שלה ולא עברו לא מעט שנים מאז שלקח ספר ליד וניסה לקרוא אותו, הוא חזר לקפוץ אל מקומות גבוהים כמו חתול ושלף כמה ספרים מהמדפים. הוא התפלא לראות שהיא אוהבת לקרוא את צ'רלס בוקובסקי, זה לא כלכך הסתדר לו. הוא לא הבין איך היא אוהבת את סיפורי הבגידה שלו ובכלל המשחקים שעשה עם לא מעט נשים, אבל הוא מאוד העריך את זה שיש עוד כמה חתולי רחוב שהיא אוהבת, כאילו הוא שכח את אחת מתכונותיו הבולטות של חתול שהוא מאוד קנאי. החיבור היחיד שלה לבוקובסקי היה זה שהוא הזכיר לה לא מעט מהחולים שהיא טיפלה בהם, עוד אחד מיני תחביבים רבים שהיו לה ופרט לזה ספרים היו בשבילה לא מעט מאשר הנאה גם מחשבות שאלו שהעלו אותם על הכתב לא חשו צורך להסתיר. בחלום הכי טוב שלה היא לא תיארה לעצמה שהיא הולכת להתאהב במישהו שהוא לא רחוק מבוקובסקי. הוא ניסה למכור לה את זה שהוא הכיר אותו באופן אישי. זה משום מה בהתחלה הצחיק אותה, אבל בסוף היא האמינה לו או לפחות נתנה לו להינות מהספק שהיא המשיכה להטיל בינה לבין עצמה בסיפורים שלו על התקופה שקדמה לזו שהם כבר הכירו. היא נתנה לו שירגש אותה בהם, כאילו היא תיכננה בינה לבין עצמה לכתוב ולפרסם אותם בספר בשם"הצד האחר של בוקובסקי".
היא חשבה שהמינימום שהוא יכול היה להחזיר לה כטובה על כל מה שהיא עשתה למענו היה לא לבגוד בה בזמן שהיא במשמרת, אבל הוא ניצל את זה שראה אותה כבחורה נאיבית שהשאירה את הבית שלה פתוח והכניס חתולת רחוב לא שונה ממנו בהרבה. הוא ניצל את זה שידע שגם אם חלילה תתפוס אותו על חם עדיין לא יהיה לה לב לזרוק אותו חזרה לרחוב. הוא תלש את הדף שהיה בתוך מכונת הכתיבה שלה והיא לא הספיקה להדפיס עליו עד הסוף. הוא חשב שיש לו סיפור חיים מעניין לספר לא פחות משלה, והתיישב בפוזה של סופר וניסה להעביר את כל מה שיש לו בדף לבן חדש שהכניס אחרי שלמד את שיטת הגלגלת לתוך המכונה. הוא משום מה חשב שהיא תתגאה בכישרון הכתיבה שלו.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (6/3/2008)
