"אתה חולה במחלה סופנית", אומר לי הרופא ושואל כמה זמן אני צריך בכדי לכתוב על כל חיי? אני אומר לו שלפחות רק עוד סופשבוע אחד, כי למעשה התחלתי לכתוב על חיי מזמן, עוד בספרים שהספקתי להוציא כבר לאור. ועכשיו כל שנותר לי הוא רק להשלים. עכשיו נשאלת השאלה אם להשלים באמת או רק להיפרד? שנאתי כל חיי יועצים ובין רגע הפכתי את הרופא ליועץ בזה, וקיוויתי שיבחר באפשרות שכבר חשבתי שהיא הכי מתאימה לי. כשסוף השבוע הזה נגמר אני מרגיש בדכאון כמו בכל סופי השבוע שחייתי עד עכשיו, וחושב על מה שהרופא אמר לי. כל אחד יפרד ממני במה שכתבתי והחבר ההכי טוב שלי ששלח אותי לקנות לו סיגריות כשנודע לו על רצח ראש-הממשלה ובכלל מעשן כשעצוב לו, וסביר להניח שגם יחזיק בדפים האחרונים האלה שלי בין ידיו עם סיגריה ביד אחת. יוודע לו סופסוף שהייתי מוכן לצאת מהארון לכבודו כל זמן שהייתי חי, בעוד הוא משחק אותה עם נשים ולא נשאר אף פעם עם מישהי קבועה. כמה שזה היה מתאים לו גם אם מעולם לא הסכים שנשכור דירה ביחד. אלוהים יודע למה וגם את התשובה הזו הוא אולי שומר שומר מן הסתם לעצמו. זה צריך להיות ספר עב כרס, הספר עם כל התשובות שלו (שחלקם הם בטח סתם תירוצים) לא פחות מספר הסודות שאנחנו משאירים אחרינו. "דוקטור, כמה אני צריך לשלם לך הפעם על הטיפול?", אני שואל אותו לפני שאנחנו נפרדים ודווקא היום ששום סכום כסף שינקוב בו לא יפריע לי לשלם אותו הוא אומר ששום דבר, הוא רוצה להיפרד ממני ברוח טובה. אותה רוח שתנשוב בו אולי גם כמה זמן אחרי מותי. מעניין אם יגיע אליו עותק מכל מה שאני כותב עכשיו, הוא לא יוכל לבקש את זה ממני, הוא אפילו לא יקבל שום חתימה. כמה שזה אולי וולגארי לומר את זה, אולי עכשיו הייתי צריך ללכת לגמור באיזו זונה אחת. במילא המחלה שלי היא לא בדיוק מחלה מדבקת אלא יותר פצצה מתקתקת שעוצרים אותה דקה לפני שהיא מתפוצצת, ואני צריך להספיק לכתוב גם על החוויה הזו.
חזרתי הביתה מהרופא מבוהל, לא ידעתי איפה אני נמצא מעבר למחברת ה-40 דף שהייתי כבר לקראת סופה. התיישבתי ליד המחשב והתחלתי להקליד את כל החומר מחשש שלא יבינו את הכתב שלי. חשתי שאני מביא את עצמי לידי התרוקנות שבחיים לא היתה לי, ומפעם לפעם הוספתי והשלמתי כמה משפטים. כשהבנתי שאחרי כל השתיקות מול הדפים הלבנים יש לי משהו בין הידיים נהייתי פתאום הפקעת שבאה לה ההכרה שצמחו ממנה עלים. לא הבנתי איזה סוג של פקעת הייתי, מעניין אבל לפעמים גם מתפוח-אדמה שסתם מכסים אותו צומחים עלים ולא מצפים ממנו בכלל זה. אני לא יודע מה גרם לי לעלות את כל זה על הכתב - המחלה הסופנית או הדד-ליין כמו שאפשר לקרוא לו בעברית הקו הישר של המת, אבל תמיד לצד שירים כתבתי גם סיפורים כאלה ודווקא אותם לא מצאתי לנכון להוציא מהמגירה. עוד כשהייתי בריא המצב הזה בו בזמן מוגבל אני צריך לכתוב על חיי היווה לי השראה. אז אולי יהיו שיגידו שהבאתי את זה על עצמי. לא כל דבר מתקתק צריך לעצור, אבל את לבי כן וזה למרות שהפצצה הזו המאיימת להתפוצץ תקרע לי את כל הורידים והעצבים שלי למעשה ידידותית לסביבה שלה ולא תשלח שום מסמרים או נעצים, גם לא כלפי אלו שהייתי מזמן מוכן לסגור איתם חשבון וזו יכולה היתה להיות מן הסתם הזדמנות טובה בשבילי לעשות את זה. בסוף לא, לא הצלחתי להתקרב בכל חיי לאיזו אישה שלא תהיה אפילו לא לזונה שתיקח תמורת הקירבה שלנו כסף ואולי זה רק כסף תמורה הסיכון שהיא לוקחת אם לחשוב על מישהו כמוני. לא משנה לי כמה זה עולה, יעלה כמה שיעלה אני הולך לעשות את זה ולהינות כמו מלך. כמו מלך שיילך למכון ליווי ויפשוט את בגדיו בין אם הם חדשים או לאיו, רק שלא ישאלו אותו לאן מובילה אותו הדרך והוא יראה את בורותו ויאמר גם שעה לפני מותו שהוא מכיר רק את הדרכים שבהן נוסעות מרכבותיו. שם באמצע האחד הדרכים ימצא את מותו והמרכבות תעצרנה כאילו ביקש שוב לא יותר מאשר להטיל את מימיו.
יום שישי בחצות זה הזמן שהזונות פועלות, אבל אני שוב יושב בבית ושומע את התוכניות הרדיו האהובות עליי. הפעם אני חושב לעלות גם לשידור מהסיבה שאין לי שום דבר להפסיד. אולי רק להרוויח, כמה מילים שאמרתי וישארו להשמיע את קולי גם אחרי מותי. "כן, והמאזין הבא", אני שומע את הקריין אומר ואני יודע שהוא מתכוון אליי, אחרי שממערכת התוכנית התקשרו אליי בחזרה וביקשו שאמתין עד סוף השיר של בוב דילן, "צעיר לנצח" ואז הוא יפנה אליי. "אני רוצה להזכיר לך שאנחנו מדברים הפעם על הגשמת חלומות". "כן, אני זוכר", אני עונה לו. "ומה אם עוד לא הגשמתי שום חלום?", אני מתחכם. "נאמר לך שאתה עוד צעיר ועוד תגשים הרבה חלומות, ונעבור למאזין הבא". מה שהמגיש הזה לא יודע שאני בכל זאת רוצה לדבר, הלוא התקשרתי בכדי להציל את קולי. אז פעם ראשונה בחיי שאני מחליט למצוץ איזשהו סיפור מלא הברות ועיצורים מתוכן יצליחו בסופו של דבר להוציא מפי גם מילים שלא אמרתי. במילא לא נותר לי עוד הרבה זמן לחיות, כך שלא אצטרך אי-פעם לחזור על הסיפור הזה, אפילו לא על הכתב ! אבל כיאות לספר שמותיר אחריו סופר ובו נאמר כל האמת, אתם יודעים מן הסתם גם על האמת הזו. על מה אתם עוד רוצים לדעת? אני לא מתכוון לקחת איתי שום סוד אל הקבר. אני מעיף מבט מהיר בשעון ורואה שהזמן לא לטובתי, אבל מפרסם את מה שהספקתי לעלות למחשב באחד הפורומים שבאינטרנט. אולי לא הצליח להיפרד מהחברים שלי, אבל כבר אקבל תגובה מאחד הקוראים הפוטנציאלים שיהיו לספרי זה שייצא לאור כאמור כבר אחרי מותי, אם בכלל.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (5/11/2002)
תגובה
לילך: זה פשוט סיפור מרגש. התחלתי לקרוא וכל שורה פשוט גירתה אותי להמשיך. אני מאוד אוהבת סיפורים שמציגים מצבים שלפני / אחרי מוות של בנאדם השלכות של מותו ... מה יישאר ממנו ... מה הוא ירצה להעלים ... ואהבתי במיוחד את הקטע על הזונה (למרות שהוא לא מחמיא לך במיוחד).
