הסיפור הבא התרחש בתקופה בה ביקרתי אצל אחד מחבריי הטובים שמתגורר בשנים האחרונות בארה"ב. באחד הפעמים בהם חיפשנו מקום לאכול, הוא אמר לי שהוא מכיר מסעדה טובה אחת, שלדעתו תקלע לטעמי. כשניסיתי לשאול אותו במה מדובר: "האם זאת עוד מסעדת מאכלי-ים או מהמסעדות האחרות שעוד לא ביקרנו בהן?" הוא השיב לי: "חכה בסבלנות וכבר תראה".
אחרי לא פחות מחצי שעה מביתו למסעדה, נכנסנו למקום ועיניי נתקלו במלצריות שהסתובבו במסעדה. מיד הבנתי למה התכוון באמירתו שהמקום יקלע לטעמי - לוא דווקא בגלל המזון המוגש בה, המלצריות היו לבושות במדי אחיות. בתקופה שהוא עוד התגורר בארץ, הייתי מגיע אליו לביקורים בעיר הגדולה, אז היינו משתעשעים ברעיון שנזמין נערת ליווי הלבושה במדי אחות ונחגוג איתה. לימים לאחר שהכיר את החברה שלו שהפכה לאשתו ידעתי שהפנטזיה הזאת כבר לא תמומש ומה שהוריד את העניין לגמרי מהפרק היה זה שהוא עזב לבסוף את הארץ. מי יודע אולי בסופו של דבר הייתי אוזר אומץ לממש את הפנטזיה הזאת. כשטסתי לבקר אותו לא העליתי על דעתי שמכל הפרקים שנחזור אליהם מחיינו בעבר כחברים, הוא יבקש דווקא לחזור אל הפרק הזה, בו הוא מזמין אותי לארוחת צהריים למסעדה שבה המלצריות לבושות במדים של אחיות. אני חושב שכבר לא העסיק אותו העניין הזה שאם זה מביך אותי כמו פעם או לא, הוא בטח חשב לעצמו שאם אחמיץ הפעם את ההזדמנות כל העניין הזה יהיה כבר אבוד לעד. הוא אפילו לא טרח לשאול אותי, אם בזמן שחלף מאז שעזב את הארץ, איבדתי את הבתולים שלי, בדיוק כמו שאני לא התעניינתי כלל בזוגיות שלו והאם מימש כבר את הפנטזיה שלו עם אשתו.
המלצרית שקיבלה אותנו בפתח המסעדה, הייתה לבושה כמו אחות ראשית ושאלה האם הזמנו מקום מראש. לרגע חשבתי לעצמי שהנה הפנטזיה עומדת להסתיים. אולם למלוא הפתעתי הוא השיב לה שכן ומסר לה את שמו. הסועדים במסעדה, בניגוד למסעדות אחרות בהם בקרתי, היו מבוגרים בלי ילדים וגם הפלא ופלא לא היו במקום משפחות שבשעת צהריים שכזו היו אמורים להמתין בהמוניהם על מנת להיכנס למסעדה. עדיין לא ידעתי מה סוג האוכל המוגש במסעדה הזאת, אבל אמרתי לו באותה ציניות שבה הצטיינתי "בטח אוכל של בית חולים" המצחיק הוא שגם אם זה היה נכון הטעם היה מן הסתם שונה מזה שאני מכיר בארץ. "אולי עכשיו תקבל את האומץ להזמין איזו נערת ליווי", הוא אמר לי אחרי שראה שקצת נרגעתי, אולם הוא לא הבחין עד כמה באמת הייתי עוד כל כולי נרגש. ''כמו שאתה רואה פנטזיה על אחיות היא לא כזו מוזרה, ועוד כאן בארצות-הברית, יודעים לעשות כסף טוב מזה'' אמר בחיוך. את העובדה שזו פנטזיה לא כה מוזרה הוא עוד הספיק להראות לי לפני שעזב את הארץ. בדיוק באותה תקופה, החלו בטלוויזיה כל סדרות הדראמה למיניהן, ופרט להם היה ניתן להשיג גם סרטים ברשתות של חנויות סקס.
האחות, כלומר המלצרית לפני שהיא הביאה לנו את התפריטים היא בדקה את לחץ הדם של כל אחד מאיתנו. הרגשתי נבוך אבל לא יכולתי שלא לחייך, אפילו אם היא היתה אחות לכל דבר הייתי מחייך אליה, אבל חייכתי באותה שעה בגלל שזה הזכיר לי מחשבה שהיתה לי פעם ודיי מצא חן בעיניי שמישהו הלך על הרעיון שלי לפני שאני בכלל העזתי לעלות אותו על הכתב, וגם אם הייתי עושה את זה מעניין אני מוכרח להודות שאולי היה לוקח לא מעט זמן עד שהייתי מעז להוציא אותו מהמגירה. "לחבר שלך יש לחץ דם גבוה", היא אמרה לו הוא ענה לה בכנות שמדים של אחיות עושים לי את זה, והיא חשה צורך לסדר את ההופעה שלה. "את בסדר גמור", הוא אמר לה. היא הלכה להביא לנו את התפריטים של המסעדה והשאירה אותנו כמה רגעים לבד. אחרי שהיא חזרה עם תפריט לכל אחד מאיתנו, הוא כבר חיפש בתפריט שלו אחר איזו ארוחה בשבילו ואני עוד הבטתי בה כאחד שלא מאמין שמשהו מהפנטזיה שלו התגשם. רק אחרי שהיא שוב הלכה הבחנתי שבכלל מדובר במסעדה של אוכל בריאותי, משהו שהוא דיי נדיר בין כל מזללות הג'אנק פוד למיניהן. למרות שאני לא מחסידי האוכל הזה זה מצא חן בעיניי. בסוף הזמנו ארוחות לא רעות בכלל אני אכלתי איזו קציצה צמחית עם סלטאנטי-פסטי והוא עד כמה שאני זוכר לקח ספגטי מחיטה מלאה. בזמן שסעדנו זה ליד זה כאילו חזרנו לתקופת הילדות שלנו והיא למעשה לא עברה. דיברנו על כל מיני עניניים .כאילו הם לא יעלו בהזדמנויות אחרות בהן נשוחח.
***
כאילו שום דבר לא היה הזוי עד עכשיו. על הבמה הסתדרה להקה בשם "יחידה לטיפול נמרץ" שלפי השמועה החברים שבה הם רופאים באמת ולכן הם הופיעו באופן תקני עם המדים הירוקים והמסכות על הצוואר. "אני לא יודע אם אתה זוכר", אמרתי לו אחרי השיר שהם פתחו בו את המופע. היתה פעם בארץ, בתקופת המועדונים של שנות ה-80' להקה כזו גם אצלנו. אני זכרתי את זה בעירפול מסויים, והתפלאתי לגלות שהוא דווקא זוכר ואיפשהו יש לו גם את התקליט שלהם. זה אחד מהתקליטים שהוא החליט לקחת איתו מהארץ כחלק מהנוסטלגיה של התקופה ההיא. הזכרתי את העובדה שהלהקה הזאת לא המשיכה ליותר מתקליט אחד וכמה הופעות. "אני לא מבין מה אתה מתפלא", הוא אמר לי, "זה כמו כל רעיון שחוששים בארץ ללכת איתו עד הסוף". חשבתי שבזה הוא מתכוון גם לסיפורי הפנטזיה שלי, אז בשלב הזה של השיחה אמרתי לו "אתה תתפלא, אבל התחלתי לעלות אותם על הכתב". הוא שמח לשמוע את זה, ואמר "נו נכון שזה לא רע?". לא לא רע. חשבתי ביני לבין עצמי, אבל משהו בצעד הזה שאני עושה בין אם הוא נכון או לא גורם לפנטזיה להפוך למציאות. רציתי לענות לו בכנות שאני לא כלכך שלם עם הצעד הזה, אבל המלצרית ששירתה אותנו עמדה לידנו והפסקנו לשוחח.
"בואי שבי קצת איתנו", הוא אמר לה. מאחר והיא ראתה שהוא בניגוד אליי עונד טבעת נישואים היא בחרה להתיישב לידי ושאלה אותי במבט מחייך "איך האוכל?". "מצויין, תודה". בארץ מלצריות מעולם לא נענו לבקשה הזו שלנו, ואולי גם פה, בארצות-הברית לא, וזה בזכות המופע שהמשיך לצבור תאוצה ובזמן שהוא מתקיים דלתות המסעדה סגורות. "אתם מהאיזור?", היא שאלה והוא ענה לה שהוא כן, אבל אני לא. "אני מישראל", התערבתי אחרי שבלעתי את הביס האחרון של המנה שלי. לא ידעתי מה תהיה התגובה שלה, אבל זה דווקא שימח אותה לדעת שיש מישהו שהגיע מרחוק. כאילו בזכות העובדה הזו השם של המסעדה עוד יגיע רחוק ובגלל זה היא אמרה לי שהיא מקווה שנהנתי.
כשהמופע הסתיים אחרי איזו שעה קמנו ממקומתנו, היא ליוותה אותנו עד לקופה. כאילו בכדי שלא נשכח לשלם, אבל היא היתה ידידותית מאוד. הוא עמד על שלו שהוא רוצה לשלם ואמר שאני בטח לא אשכח את החוויה הזאת. נפרדנו ממנה בזה שהיא איחלה לי שיהיה לי המשך ביקור מהנה, והיא חזרה למשמרת שלה כשהיא שמה שוב את הכובע הלבן שלה על הראש אם אני הייתי תושב המקום אולי היא היתה עוד אחת מאותן מלצריות שהייתי נותן להן את הפרטים שלי בתקווה שיצרו קשר אחרי המשמרת שלהן, אבל נאלצנו להיפרד בלא יותר מאשר בשלום שלום. זו באמת חוויה כזו שלא שוכחים כל החיים, אבל רק אחרי שחזרתי לארץ ועברה לה לפחות איזו חצי שנה הצלחתי לעלות את הסיפור הזה על הכתב.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (1/12/2007)
תגובה
בני: יש לך דמיון עשיר, אתה יודע להפוך כל חוויה גשמית לפנטזיה דמיונית ומכניס את הקורא לטייל יחד איתך במבוכי הנפש ודמיונך העשיר.
