אני חייב להקדים ולומר שאני מודע לזה שהנושא הזה לא קל. לקחתי אותו ברצינות גמורה, כך שסליחה אם חלילה הוא יפגע ברגשות של כמה מכם. אני מבקש להקדיש אותו לעם שלנו למוד המלחמות שיש בו לצערי לא מעט הלומי קרב. אני מאמץ אתכם ללבי ומקווה שיום אחד עוד יסתדרו כל הדברים. אני עצמי בא ממשפחה שכולה מנישואיה הקודמים של אמי. כך שאני לא פוסל את העובדה שזה אחרי הכל מה שקירב אותי לנושא הזה. יש מה שנקרא דור שני של הלם קרב. מקווה שתבינו אותי ותסכימו לקבל את הסיפור הזה שגם לעלות אותו לא היה לי הכי קל. מי יתן ונדע רק טוב !!
***
הוא סובל מהלם קרב. היא יודעת שכשהוא חוזר לשם היא איתו, למרות שהוא נלחם שם לבד. בהתחלה זה הרתיע אותה והיא חששה שהוא יחשוב שהיא הטרף שלו, אבל היא למדה להישאר איתו ולתת לו את החום שמגיע לו. לפעמים זה קורה כשהם באמצע, וזה קשה לו כשמוצאים אותו עם התחתונים למטה, כאילו הוא נתפס אחרי שנרדם בשמירה. היא זוכרת את התקופה שהוא שכב בבית-החולים והפצע עוד היה טרי. היא השתדלה לתת לו גב חזק, אבל לא יכלה לשכב לצדו. האחיות שהיו מטפלות בו היו אומרות לה כל הזמן שהם יעברו יחד תקופה לא קלה, אבל בסוף הם יעברו אותה.
הוא סובל מהלם קרב. הכדור שהוציאו לו בניתוח, אחרי שנשלח משדה הקרב ישירות לבית-החולים במסוק, חוזר שוב ושוב לפלח את גופו ומכאיב לו כל פעם מחדש. יש לו פלאשבקים של חברים שאיבד וכבר ראה אותם שוכבים על הארץ כשהוא נפגע. הוא היה שוכב במיטה עד שהוא היה שוחה בזיעה וגם אז נראה כאילו שזה לא היה מפריע לו. כשהוא יכל כבר לרדת מהמיטה היא מדי פעם היתה לוקחת אותו על כיסא גלגלים ומסתובבת איתו מחוץ למחלקה ששכב בה, בכדי שיוכלו לסדר לו את המיטה ולהחליף את המצעים עליהם היה מזיע.
הוא הרבה זמן היה שותק כאילו הוא עוד לא חזר משם בכלל. עם הזמן חזר אליו הדיבור והוא היה מתחיל להודות שקשה לו. היא היתה חסרת אונים, כי היא לא ידעה איך לעזור לו ואם בכלל יהיו להם ילדים שלפני המלחמה לא הספיקו לעשות, אחרי הכל הוא היה ונשאר גבר חלומותיה. אחרי שהם חזרו הביתה הם היו שוכבים כשמתנגנת מוסיקה מהרדיו ברקע, וכשהיו מתחילות החדשות היא היתה מנמיכה אותם לגמרי. שלא ישמעו לא על אוטובוס מתפוצץ ולא על עוד חיילים שנהרגו. הם היו כבר מחוץ לתמונה של המלחמה, אבל היא עוד המשיכה להתרחש.
היא רוצה שהוא יחזור לתחביבים הישנים שלו, כמו קריאת ספרים. הסימניה עוד נשארה בספר שהתחיל לקרוא לפני המלחמה, כבר היה ברור שזה לא ישנה לו כלום אם מישהו יבוא ויוציא אותה מתוכו. אם הוא יקח שוב את הספר הזה הוא יקרא בו מההתחלה, כי הוא רואה היום דברים אחרת. הוא אהב לצפות בסרטי מלחמה, אבל הוא אף פעם לא אהב לראות איך הורגים אנשים. היא נתנה לו לשטוף את הכלים המעטים שנשארו בכיור במטבח. היא לא ידעה שהוא יכנס להלם מצלחות נשברות. היא פתאום שומעת קול רעש של משהו נשבר ורואה אותו על הריצפה. אם תרים ותזרוק אותו או שתנסה להרכיב אותו מחדש. כל דבר היה מקפיץ אותו, מסיח לו את הדעת ומחזיר אותו לשם. קו התפר שבין הרגע שבו לקה שוב בהלם לבין הרגע שלפניו או אחריו, היה להבדיל כמו קו התפר שבין השפיות לאי-שפיות של בן-אדם רגיל. היה לה קשה במיוחד בקטע שהיא לא ידעה אם הוא צוחק או בוכה, כי כך או כך הוא היה מכסה את פניו בידיו והיה מוריד אותם רק אחרי שהפכו לפנים של ג'וקר. היא ידעה שהיא כבר לא יכולה לזרוק אותו גם אם הוא הקלף הכי חזק שלה, למרות כל הקושי היא לא תעזוב אותו במצב שלו ועם כל היאוש שמדי פעם תוקף אותה היא תמשיך להילחם איתו. היא חייבת
להמשי ך ולאהוב אותו כאילו אף אחד לא התערב בסיפור האהבה שלהם.
כשכבר יכול היה לחזור לספרים שלו, התמונות היו חוזרות אליו גם כשהוא היה מחזיק ביד ספר בלי תמונות. היה נפער בספר בור של האדמה שהיתה מפילה אותו שוב בתעלה. "מאיפה בא לנו ההלם קרב הזה?", היא חושבת לעצמה כשהוא כמו נחש שהסתתר מתחת לאבן ואחרי שהוא מתגלה אי-אפשר לצפות לזה שהוא ימשיך לשכב מתחתיו. הארץ שבה חיו התערבה להם בסיפור האהבה, אחרי שלא יכלו לתת לה לשחק את הנבגדת. היא זוכרת את הפנטזיה המינית שלו והיא מוכנה להגשים לו אותה, אבל היא לא יודעת אם הוא נשאר רעב באותה מידה. הם שוכבים שעות במיטה כל אחד בצד שלו כאילו אין מחר וגם אם יש הוא כבר לא יפריע להם יותר. הוא קיבל צל"ש על זה שהוא יצא חי מהמלחמה, אבל הוא יעזור לו בדיוק כמו שעליה בדרגה עוזרת לחיילים שנפלו.
היא בודקת לו אחת לכמה זמן את לחץ הדם וכמה שהדם רותח הוא אף פעם לא מתפרץ כמו לבה. אחרי הכל התרופות שהוא לוקח במינון הנכון שומרות עליו יציב. כשחזרו לקיים יחסים וזה לא הלך להם קל כלכך, היא העדיפה שהיא תהיה זו שתשכב עליו וזו לא היתה הבעיה היחידה. הזיקפה שלו לא חזרה להיות כמו פעם. בסוף כשהיתה מוכרחת לחזור לעבוד, היא היתה משאירה אצלו את המפתח והולכת. הוא היה מעדיף לסגור אחריה, גם למעלה וגם למטה ששום אוייב לא יכנס לו באמצע. אחרי שהיא חזרה לעבודה שלה היו לה עוד חולים שהיא צריכה לטפל בהם, אבל אף אחד מהם לא שכב בבית שלה אחרי שהוא השתחרר מבית-החולים. אחרי שהיא חזרה לשיגרה שלה היא רצתה שהוא יחזור ויהיה הגבר שהכירה לפני המלחמה. שיעמוד מול המראה במקלחת ויקציף את פניו בקצף גילוח, אבל דברים עוד לקחו את הזמן שלהם.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (24/8/2006)
תגובות
מקרינה: מאוד עצוב.... אף אחד לא יודע בדיוק מה עובר על אותו אדם שחווה דברים שכאלה, אנחנו מהצד אומרים הנה הוא חזר לשיגרה וברוך השם הוא מתפקד. אך אף אחד לא יודע עד כמה הוא נישאר פגוע בנפשו. לא קל בכלל. אני מקווה ואולי זאת תקווה מוגזמת אבל עדיין מקווה שאף אחד לא יחווה לא מלחמות ולא הלם. שהשלום יבוא כבר וכל הטרגדיות האלה יגמרו כבר !
רומי: אולי אתה תהיה זה שבסוף יכתוב את הרומאן הישראלי המנצח. זה שבעוד דור או פחות ילמדו אותו בבתי-הספר. אז אני אהיה זקן בא בימים, ואני אגיד: אמרתי לכם שהוא עוד יגיע רחוק. שלא תחשוב שאני צוחק, זו באמת כתיבה משכנעת.
