חדשות ועדכונים

כל החדשות ›

שאלות לאהוד בנאי - ההתחלה

ההתחלה - העקביות בשילוב של מוסיקה עם שורשיות - א יידישע רסטהמאן - השפעות מוסיקליות - תחושת הקירבה להביטלס ולבוב דילן

אב"פ: אתה התחלת את הקריירה בגיל 37 שזה דרך אגב הגיל שלי.

בנאי: כן פחות או יותר, אולי קצת קודם.

אב"פ: להבדיל כמו אלה שמגלים את צד ההורות שלהם בגיל מבוגר תרשה לי לשאול אותך מה עיכב אותך או הציט בסופו של דבר את האש כשהחלטת שהגיע הזמן להוציא את היצירה הראשונה?

בנאי: זה לא היה משהו מתוכנן. בעיקרון אצלי דברים עובדים לאט גם היום, אבל אני חושב שקודם זה היה ככה לקח לי הרבה זמן עד שהתחלתי לכתוב שירים שחשבתי שהם טובים. לקח לי בכלל הרבה זמן להחליט שאני מוסיקאי, להבין שאני מוסיקאי ואז ברגע שהבנתי שאני רוצה להיות מוסיקאי ורוצה לכתוב. יש לי מלא קלטות של דברים שלא הוצאתי לאור, כי הם בעיניי לא היו מספיק טובים. עכשיו אני שומע ומאוד מתרגש מהם, אבל אני מבין למה חשבתי שהם לא מספיק טובים.

אב"פ: אבל יפה ששמרת.

בנאי: כן, כי הם באמת לא מספיק טובים, אבל מה יש בהם כבר את כל הניצנים של כל מה שיבואו מאוחר יותר. כנראה שהייתי צריך לעבור את כל דרך הזאת. עכשיו, זה לקח נניח אני לא מדייק אבל כשכבר היו לי שירים ביד וחשבתי שהם טובים הייתי בן 28-9 ואז התחיל כל התהליך של איך מוציאים אותם לאור, והיה לי שתי כויכול שני ערוצים שניסיתי להתקדם בהם. אחד זה לבנות להקה, כי איכשהו לא הרגשתי כזה כמו סולן. אני תמיד רציתי להיות איש של להקה ואני חיפשתי כמו את המקרטני שלי או את הלנון שלי, מישהו שהוא גם כותב וגם שר וכל פעם הייתי עובד עם כל מיני אנשים. היו לי הרבה נסיונות עם כל מיני אנשים. ושום דבר לא היה מוצא מזה בסופו של דבר. עובדים ועובדים, פה ושם מופיעים באיזה פאב ועושים חזרות, מקליטים איזה שיר אבל איכשהו זה היה מתפוגג. קלטות שנתתי לחברות תקליטים או לאמרגנים פרטיים הם קיבלו תשובה שלילית במקרה הטוב או שום תשובה. ואז הוצאתי ב-82' את ה-"א יידישע רסטהמאן" שהוא לא זכה להצלחה בכלל. אז זה גרם לעוד סוג של שיתוק של עוד ארבע שנים.

אב"פ: למרות שהיום מאוד אוהבים את השיר הזה

בנאי: כן. אז כל הדברים האלה גרמו פשוט לזה שלקח זמן, וכשזה קרה זה קרה מהר מאוד.

אב"פ: אני הבנתי שזה גם עבר דרך זוהר ארגוב בזמנו ששמע את השירים שלך?

בנאי: זוהר ארגוב שמע את ה"אידיש דה רסטמן". זה היה למעשה השיר היחיד שלי שהוא שמע ובאופן מפתיע הוא מאוד אהב אותו.

אב"פ: דרך תקליטון או מהרדיו?

בנאי: הוא שמע אותו ברדיו והוא במקרה או שלא במקרה אמר את זה באיזשהו מקום, באיזושהי מסיבה או באיזשהו אירוע שהיה שם מישהו שמכיר אותי, ואז המישהו הזה אמר לו 'אתה יודע אני מכיר את הבחור הזה עם השיר שאתה מדבר עליו'. אז הוא שאל אותו אם אפשר שנסדר שניפגש ואז נפגשנו בבית שלו בשיכון המזרח בראשון לציון והבאתי לו עוד שירים לשמוע. התגובה שלו ל-"א יידישע רסטהמאן" היתה מאוד מעניינת. הוא אמר לי שיש בזה איזה חזון. הוא אמר לי שיש בזה איזה פריצת דרך. עכשיו תראה אני אומר את זה ממה שהוא אמר. חשבתי על השיר הזה זה שיר שאני הוצאתי בלי להבין הרבה מה. מה אני בעצם עושה שם. אם הייתי חושב בדעה צלולה אז הייתי מוציא די.ג'יי אחר לרדיו. הייתי אלמוני לגמרי ופתאום כרטיס ביקור זה ה-"א יידישע רסטהמאן" מי יודע מה זה "רסטהמאן" בכלל בישראל בשנת 82.

אב"פ: יש בזה משהו.

בנאי: אף אחד לא יודע מה זה "רסטהמאן" ועוד ה"א יידישע רסטהמאן". שו אדה מה אתה רוצה? אתה מבין על מה השיר הזה בכלל? רגאיי, חסידי, קלרינט. אתה מבין? היום אני יודע שיש בשיר הזה כמו חץ על הקיר את כל מה שהולך לקרות איתי וכל מה שהולך לקרות בכלל עד היום.

אב"פ: שיר נבואי.

בנאי: אתה אמרת, אני מפחד לומר את זה על עצמי, אבל בוא נגיד לא נבואי אבל אני חושב שכן איזושהי אנטנה. היתה לי אנטנה שקלטה משהו שעומד לבוא. מוסיקאים יש להם אנטנות, אני חושב שבכלל אנשים שכותבים, אנשים שקרובים לעולם הזה של אמנות בכלל יש להם איזה ססמוגרף רגיש. מרגישים לאן הרוח נושבת. לפעמים הרבה לפני שזה נהפך לנחלת הכלל.

אב"פ: לא חשבתי על זה.

בנאי: אז היום אני מסתכל ואני אומר: תשמע היום קוראים לזה הגל היהודי, הגל השורשי במוסיקה הישראלית. על זה ה"א יידישע רסטהמאן" מדבר בעצם. הוא מדבר על שיבה לשורשים יהודים 'בעקבות אותו השיר....'. זאת אומרת כאילו המסר של השיר הוא מאוד יהודי באיזשהו מקום, וזה הרבה לפני שאני בעצמי בכלל התחלתי לשמור שבת. אני חושב שזוהר ארגוב קלט את זה וזה בעצם גדולתו של זוהר ארגוב שאני חושב שהוא השאיר אחריו איזה חלל שעד היום לא התמלא, כי הוא לא רק היה זמר מיוחד אלא היתה לו גם את היכולת להבין דברים, כלומר הוא גרם לאנשים לכתוב לו כמו שהם לא כתבו לאף אחד אחר. משהו באישיות שלו.

אב"פ: אני הבנתי שאביהו מדינה כתב לו הרבה.

בנאי: כן, אביהו מדינה כתב לו הרבה מאוד.

אב"פ: ודרך אגב אתה דיברת על השיר הזה שהוא כאילו ניבא את הזרם של השיבה שלנו לשורשים אז יש גם את הדיסק השני "קרוב" שגם ניבא בשעתו את מה שמתעתד להיות במוסיקה הישראלית שזה כל המוסיקה האתנית של "אתניקס" שבאו אחר כך והרבה דברים.

בנאי: כן.

אב"פ: ידוע שלכל יוצר יש מספר סקיצות, שירים שלא נכנסו ליצירות וגירסאות שונות שהוא שומר. האם להבדיל כמו בוב דילן אנחנו צפויים לאיזו בוקסה יפה כזו ממך?

בנאי: שאלה טובה, כי אני מעלה עכשיו למחשב כל מיני דברים ישנים שלי. האמת ששירים ממש פרופר ששירים ככה שלא נכנסו שכתבתי בעשר - עשרים שנה אחרונות שלא נכנסו לאלבומים כמעט ואין לי. כמעט, אני אומר כמעט כי אולי יש לי אחד שניים או שלושה. כמעט ואין לי, אין לי הרבה רזרבות. דברים שכן יש לי זה הדברים הישנים.

אב"פ: האם אתה מודע לזה שרבים משווים את הדיסק של עופר שריקי למה שאתה עשית בזמנו ביצירה הראשונה שלך?

בנאי: לא. את הפליטים לעופר שריקי?

אב"פ: אתה שומע את הדיסק הראשון שלך עם הפליטים ואתה שומע אחר-כך את עופר שריקי יש צלילים ממש דומים. כמו שאתה שומע נגיד את טום פטי ואת בוב דילן.

בנאי: לא, לא שמתי לב לזה.

אב"פ: אתה שם לב לסאונד כמה שהוא דומה, כמה שהוא מושפע. יש את זה גם ל... אם יורשה לי לומר, לדודי לוי שיש ביניכם איזה משהו דיי קרוב במוסיקה.

בנאי: טוב עם דודי בכל זאת, תשמע, עבדנו עשר שנים ביחד.

אב"פ: אז זה מקובל עליך שיש סאונד דומה.

בנאי: ודאי.

אב"פ: אני מוכרח לומר שאתה היוצר היחיד או לפחות בין הבודדים שמנהלים ביצירות שלהם דיאלוג עם יצירות של אחרים וזה בין היתר מה שאני ועוד הרבה אוהבים במוסיקה שלך. זה לא סוד שאתה מזכיר בכמה מהם את "הביטלס" ובוב דילן שאני מאמין שהם בין היוצרים שהכי השפיעו עליך. מניין הרעיון הזה שהתחיל עוד ביצירה הראשונה שלך עם "אייבי רואד בין השיחים"?

בנאי: תראה אני כותב על הסיטואציות שהמוסיקה היא כמו הפסקול של זה, זאת אומרת יכול להיות שזה קשור לזה שהייתי צעיר, אני חושב אפילו עד גיל 21-22 חשבתי שאני בכלל אעסוק בקולנוע. אני בעצם הגעתי ללונדון אחרי הצבא, כבר אחרי שנת נדודים אומנם והחלום שלי היה ללמוד קולנוע או לעסוק בקולנוע בלונדון.

אב"פ: יש סרטים שצלמת?

בנאי: לא, לא. היו סרטים בראש, אבל לא עשיתי שום דבר מעשית והחלום הזה התפוגג בלונדון ואז בעצם בכדי שאני אוכל בינתיים לחיות ממשהו התחלתי לנגן שם בתחנות רכבת ואז הבנתי בדרך הקשה אפשר להגיד שזה לא קולנוע אלא מוסיקה זה בעצם האמנות שאני צריך להקדיש לה את הזמן. אבל בשירים שלי יש עדיין נשאר הרבה מאוד העניין הזה שאני מתייחס אליהם כמו אל סרט קצר. אני רואה איזה מין סרט קצר. זה סיפור שהוא קולנועי במובן מסויים ויש לו פסקול. אז ב"זמנך עבר" יש באמת כל הזמן את המוסיקה ברקע, כי זה מה שרצינו זה מה שאהבנו זה היה כאילו האלטרנטיבה של כל בית-הספר והממסד, הצבא זה המשאית זה הפעמון. בפועל אני זוכר שבאמת היינו בטיול שנתי והיה לי חבר עם טייפ נייד ובדיוק יצא אז "אייבי רואד", זה היה בדיוק בזמן שזה יצא וכל הזמן היינו שומעים את זה. כשאני כותב על הסיטואציה זה באופן טבעי נכנס.

אב"פ: כשאתה אומר "אני נשאר כאן עד סוף הצד" אתה מתכוון לצד השני של התקליט?

בנאי: כן, זה הצד השני כמובן. לא שהצד הראשון רע, אבל הצד השני הוא ענק. זה הצד שהיינו שומעים הרבה?

אב"פ: וזאת היצירה של "הביטלס" שהכי אהובה עליך?

בנאי: תשמע האמת היא שאני אוהב מאוד גם את "סרג'נט פפר", יש ב"אלבום הלבן" הכפול שירים נהדרים. "מסע הקסם המיסתורי". כל התקופה הזאת של הביטלס. זה היה בעצם חלק מהחיים שלי. זה היה חלק מהפסקול שליווה את החיים. המצב המסויים שאני מדבר עליו.

אב"פ: זה כאילו שאתה מבקש למצוא באלו שיאהבו את המוסיקה שלך את החברים שיאהבו גם את אותן יצירות שאתה אוהב.

בנאי: כן או שדרכי יגיעו לזה אתה יודע אני יכול לפתוח להם גם איזה חלון לדברים. אני מאמין שיש כאלה מן הסתם שכן מכירים את הדברים. במקרה הזה את "אייבי רואד" ודאי.

אב"פ: אבל זה לא סוד שדרכך הרבה התוודעו לסנדי דני. אני אגיע לזה בהמשך. בנוגע להתייחסות שלך למוסיקה של בוב דילן. חזרת יותר מפעם אחת על ההשפעה של "הטרוולינג וילבוריז".

בנאי: "הזמן נוסע" הוא גירסה של אלפנט לשיר. הגירסה שלי זו "שעה של מסתורין". אני לא הייתי כותב עוד פעם, זאת אומרת אם כבר עשיתי ב"שעה של מסתורין", אבל אז ראיתי שגם יוסי כתב.

אב"פ: האם בשיר "הכנאפה מתוקה" ישנה באמת רמיזה לשיר Mr. Tambourine Man של בוב דילן?

בנאי: כן, זה ממש רומז לזה בצורה ברורה. אני אגיד לך למה? כי היה חלק מזה של ללכת לעיר העתיקה. היו ברחוב גם אנשים שמכרו חשיש. גם אני הייתי צעיר ולא הייתי בדיוק מאלה שקונים, אבל היה בזה משהו מסתורי. היית רואה היו מגיעים לשם כאלה ביטניקים שקונים שם, היית קולט שם כל מיני התרחשויות כאלה. ושער הפרחים זה אחד השערים בעיר העתיקה. יש שם את שער יפו, שער הפרחים ושער שכם. האמת היא שרוב מוכרי החשיש היו נמצאים באיזור שער שכם, אבל בגלל המילה פרחים שרומזת לילדי הפרחים ופרחים של גראס אז קראתי לזה שער הפרחים ולגבי איש הטמבורים היתה תמיד שמועה כזו או דעה כזו שדילן שר את זה לדילר הסמים שלו. אני הייתי אז עם שיער מאוד ארוך יחסית לבחור ישראלי. לא היה מקובל, זה היה לפני הגיוס. אז כשהייתי בא והיו גם חבר'ה כאלה מגבעתיים עם שיערות ארוכות וג'ינס כזה קרוע הוא היה בטוח שאנחנו תיירים.

 

1     2     3     4     5