תקופת האבן - ריסוק אבנים
הודיעו את השם שלי ברמקול שבחדר ההמתנה. נכנסתי לחדר, שבו חיכה לי האח אליאס שסיפר לי, שלפי צילום שעשיתי בדיוק לפני שנכנסתי אליו לחדר, האבנים שלי שקופות, ויהיה צורך להכניס צנתר לאיבר המין שלי. כששמעתי את זה רציתי לעשות 180 מעלות ולחזור הביתה. שאלתי אותו אם זה לא יכאב לי, הוא הבטיח שלא, כי החדירה של הצנתר נעשית בהרדמה. זה כמובן הרגיע אותי, אבל חוץ מזה חשבתי לעצמי שאם כל כך הרבה אנשים עוברים ריסוק למה שאני לא אוכל לעבור את זה.
נישקתי פעמיים את אמא שלי ואת מרים, דודה שלי, שנכנסו יחד איתי לחדר ובנקודה הזו נפרדו ממני. אני מעולם לא מנשק יותר מנשיקה אחת, ולפעמים גם זו, כאחד שלא אוהב נשיקות, יותר מדי עבורי, אבל כנראה שהייתי יותר מדי מבוהל. התעכבתי בגלל הנשיקות. אליאס היה כבר בפנים, ואמא ומרים כבר יצאו החוצה.
הוא נתן לי חלוק, כובע וניילונים לרגליים וביקש שאתפשט ואלבש אותם. לקח לי זמן לעכל את זה שאני עושה את זה, אבל עשיתי את זה יחסית מהר.
אליאס הזריק לי דבר ראשון אינפוזיה והתנצל שהוא לא מוצא לי את הוריד. כבר הורגלתי לאורך התקופה הזו שקורה לפעמים שלא מוצאים את הוריד, בעיקר כשאני לא שותה מספיק, והפעם באתי לריסוק בצום (כפי שדרשו). חיברו אותי למוניטור דרך אטב לאצבע.
אחר כך התבקשתי לשכב על הצד בצורה של חלזון והזריקו לי אפידורל לגב. זה הזכיר לי שהפעם הקודמת (שהיתה הפעם הראשונה שקיבלתי זריקה לגב), היתה כשהייתי ילד קטן והיה חשש שאני סובל מדלקת קרום המוח.
אחרי שהזריקו לי את האיפדורל לגב פיסקו לי את הרגליים כמו לאישה יולדת. נזכרתי במה שרחלי, אחת ממכרותיי באינטרנט, אמרה לי בתקופת ההמתנה לקראת הריסוק - שזה טבעי שאני נבוך מכך שאצטרך להיות עירום כביום היוולדי בנוכחות רופאים, שהם עם כל הכבוד בכל זאת אנשים זרים, שאם כך אני יכול להבין מה עובר על נשים שמבקרות אצל גניקולוג.
היה מוזר לא לחוש פתאום את הרגליים והכניסו לי את הצנתר לאיבר המין. האחות נכנסה ואמרה לי שלא יזיק לי לקבל קצת חמצן ושמה לי מסכה על הפנים. היא הפתיעה אותי בזה ואני זוכר שפחדתי שעם המסכה עליי היא תפתיע אותי ובמקום החמצן יזרום גם חומר מרדים. הייתי כל כך מבוהל שההיגיון שלי לא כל כך פעל. משום מה לא חשבתי שבהרדמה ספינלית מדובר רק בזריקה לגב.
עם חצי גוף תחתון רדום פינו אותי על מיטה לחדר האמבט. המים היו חמים. קשור למנוף הורדתי למים והריסוק, שנמשך כמה דקות, החל. האחות חזרה ושמה לי חמצן , אבל הפעם בצינורית של הנחיריים.
האמת שהפחד מכל התרחיש היה מפחיד יותר כשאליאס סיפר לי עליו, ולמעשה זה לא היה נעים אבל גם לא נורא כל כך.
אחרי שהריסוק הסתיים הוציאו אותי מהאמבט והשכיבו אותי חזרה במיטה. היה לי קר אבל מיד כיסו בשכבות של סדינים ושמיכות חמות כאילו בדיוק גמרו לגהץ אותם. שכבתי כמה זמן במעבר שבין חדר התאוששות לחדר הניתוח, כי היו צריכים להכין את הניירת ולקחת אותי להתאוששות.
הנעליים שהורדתי והבגדים שפשטתי חזרו אליי בשקיות ששמתי אותם בהן לפני שהריסוק החל.
בין הדברים שלמדתי מהאירוע הזה, שלחדר הזה יש שם נוסף והוא "חדר התעוררות" שנראה לי הולם יותר והחולה בחדר הניתוח לא שוכב על מיטה קרה. יותר מזה היה לי רעד לא רצוני שהתגבר ונתנו לי אפילו זריקה נוספת שהעלימה לי בסופו של דבר את הרעד, אבל בזמן שעוד רעדתי אמרתי לאליאס שאני מצטער אם הרעד הזה יפריע להם בעבודה, ומעבר לרעד מהתרגשות שאני אולי יכול להתגבר עליו, יש לי את הרעד הזה מאז שאני זוכר את עצמי.
כשהייתי ילד קטן חשבו שאני רועד בגלל שאני פוחד ממשהו אבל ככל שאני מזדקן אני יכול לומר שזה פרקינסון.
אליאס התעניין לדעת באיזה סגנון השירה שאני כותב, אמרתי לו שאני כותב בסגנון "הייקו". הסברתי שזה סגנון כתיבה יפנית אז הוא חשב שאני יודע לכתוב יפנית. העמדתי אותו על טעותו והוא הודה שהוא לא מתמצא בספרות כמו שהוא מתמצא ברפואה.
כשהגעתי להתאוששות. העמידו את המיטה על מקומה, סגרו סביבי את הוילון ובדקו אותי. אני לא זוכר אם בזמן ששכבתי באמבטיה הייתי מחובר למוניטור עם אטב לאצבע, אבל כאן חזרתי לשים לב אליו כי הרעש שלו הטריד אותי.
בהתאוששות גילו שיש לי חום ואמרו לי שזה יכול להיות בגלל האמבטיה החמה שיצאתי ממנה, אבל אחרי שהגעתי למחלקת האורולוגיה החום הזה המשיך ואיים לעכב את היציאה שלי הביתה עד לבוקר. האחות בהתאוששות שאלה אותי אם אני שומר על כובע הניילון על הראש בגלל שאני דתי... עניתי לה שלא, אני לא דתי, והיא הורידה לי אותו.
חולים אחרים ששכבו בהתאוששות, להבדיל ממני אחרי ניתוחים, לא חשו כלכך טוב, והרופאים תירגלו איתם נשימה עמוקה ושיעול בכוח.
היה לי הכבוד לשוחח קצת עם האחות הצעירה שעבדה שם. היא אמרה שקראה את הספר "לב" של רם אורן ולמרות שמדובר שם במשהו שקרוב למקצוע שלה הספר היה יותר מדי כבד בשבילה. בסוף אמרתי לה שאם היא מחפשת לקרוא ספרים כאלו אני ממליץ לה לקרוא את ה"מעבר", אחד מספריה של קוני ויליס.
בכל פעם ששאלו אותי מה אני עושה בחיים, הצגתי את עצמי כמשורר, והם שאלו אותי אם הבאתי במקרה ספרים שלי. הם שמחו לגלות שאני משורר, כפי שהם אמרו לא כל יום נופל כבוד כזה בחלקם.
לילי התעניינה לדעת באיזה סגנון אני כותב את השירים שלי. עניתי לה שאני כותב שירי מחאה, והיא אמרה שלדעתה זה יכול להתאים לכל להקות ההיפ-הופ שבאופנה היום, ואני אמרתי לה שדווקא הרבה אומרים לי שאני מזכיר להם את בוב דילן. לילי אמרה לי שהיא בכל אופן חושבת שכדאי לי להיות בקשרים עם כמה יוצרים. אמרתי לה שאני באמת נמצא בקשרים עם כמה.
אני לא יודע בת כמה היא, אבל היא נראית לי בת גילי. אני לא יודע אם היא נשואה או לא, אבל היא נחמדה מאוד ולא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. חשבתי שאני הולך להתאהב בה כמו ברומאן הקלאסי שבו החולה מתאהב באחות שמטפלת בו.
אם עד אתמול היתה לי חיבה מיוחדת למלאכים בלבן על עבודת הקודש שהם עושים, הרי שהיום כמה שזה נשמע אולי מוזר, אחרי כל הכאבים שסבלתי אני לא יכול שלא להיות מאושר שאני מכיר כמה משמותיהם. גם השם שלה מצא חן בעיניי. יש בה משהו שמסמל את המצב שבו כשאתה נכנס לבית-החולים בבוקר ואתה יוצא בלילה, ובינתיים אתה לא יודע מה השעה ולא שזה כל כך מעניין אותך כשאתה שוכב במצב הזה.
היא התעניינה בשמות הספרים שלי, ואיך זה להיות משורר. עניתי לה שיש תקופות שהן פשוט נוראיות ואני באופן אישי סובל מלא מעט דיכאונות, בעיקר כשיש לי רעיונות לכתיבה אבל אני לא בדיוק מוצא את המילים. לדוגמא החוויות שעברתי בתקופת "עקבות בשדה", לצערי הרב, גדולות יותר מהיכולת שלי להביע אותן על הכתב, למרות שנראה לי שככל שעובר יותר זמן אני כן מצליח להעלות את זה על הכתב. זה ככל הנראה הסיבה שסופרים רבים מעדיפים לכתוב על משהו בפרספקטיבה של זמן מה אחרי.
אמרתי לה שאני גם כותב על "תקופת האבן", וזה כל כך מצא חן בעיניה ששמעתי אותה מספרת על זה לחברים שלה לעבודה. לילי רצתה שיהיה לי טוב והביאה לי כרית במקום שאמשיך לשכב עם היד מתחת לראש.
לילי ביקשה שאומר לה כשאתחיל לחוש את הרגליים. ידעתי שכשאומר לה שאני חש את הרגליים אני אקרב בזה את הפרידה שלנו, אבל לא היתה לי ברירה אלא לומר לה כי רציתי לשוב לעצמי כמה שיותר מהר.
כשאמרתי לה שאני מתחיל לחוש את הרגליים, אמרתי לה שאני גם מתחיל להזיע. היא הורידה קצת מהשכבות של הסדינים והשמיכות ששמו עליי. בין השכבות גיליתי בזכותה, הרי זה המקצוע שלה והיא מן הסתם מנוסה בזה, חלוק ירוק והיא ביקשה ממני להכניס את הידיים שלי לשרוולים שלו. כמו אמא שדואגת שהילד שלה לא יתקרר בזמן שהוא יוצא החוצה, ובכל זאת השאירה אותי מכוסה בכמה שכבות.
כשהצוות הרפואי שעשה לי את הריסוק חזר לחדר התאוששות והביא חולה נוסף, עופר, אחד הרופאים, בא אליי ושאל לשלומי.
באחת הפעמים שלילי חזרה אליי יצא לה לקרוא לי בטעות "עומר". היא מהר מאוד תיקנה את עצמה כשהציצה בדף הרפואי שלי, אבל בכל זאת התנצלה ואמרה נבוכה קצת שהיא לא יודעת למה היא קוראת לי בשם הזה.
לילי שאלה אותי אם יש לי משפחה שמחכה לי בחוץ אמרתי לה שכן, ההורים שלי והדודה שלי, שהיא אגב גם כן עובדת בבית-החולים. אז לילי ביקשה מהאלונקאי לפני שהוא עולה איתי במעלית למחלקה שיקרא להם וכך היה. הוצאתי את היד שלי מתחת לשמיכה ולחצתי לה את היד. האלונקאי קרא להורים שלי ולדודה שלי ועלינו ביחד למחלקה האורולוגית.
כששכבתי במחלקה האורולוגית עם כל העייפות השתדלתי לחזור מהר לעצמי, הטלתי מהר את השתן הראשוני בכוונה לזרז את היציאה שלי מבית החולים. האחות במחלקה נתנה לי אקמול. שאלתי אותה אם זה טבעי שכואב לי הגב והיא ענתה לי שכן וזה בגלל הפולסים שקיבלתי בזמן הריסוק.
הראשון שבחרתי לדבר איתו היה דוד שלי, מואיז שבדיוק העביר את השישי שבת (ובגללי גם את יום ראשון) בביקור שלו בארץ אצל סבא וסבתא שלי (הוריו שגם הוריה של אמי). במקום להיות איתו הייתי צריך להעביר יום בבית-חולים. מואיז כמובן שאל לשלומי, אמרתי לו שחוץ מזה שכואבים לי שני הצדדים (הגב מהאפידורל ואיבר המין בגלל הצנתר), אני תודה לאל מרגיש טוב.
אני זוכר שחשתי רייקנות תרתי משמע, כאילו בכל התקופה הלא קלה (בלשון המעטה) שעברה עליי סחבתי איתי לכל מקום שהלכתי אבנים בכיסים. מואיז אמר לי שהוא לא מכיר את התחושה הזו. אני לא יודע עד כמה הוא מבין באבנים בכליות מעבר לעובדה שהוא כפרופסור מתעניין בכל מיני דברים שקשורים לרפואה. הוא סיפר לי על ג'ורג' בראסנס שסבל בעצמו מאבנים בכליות וסיפר פעם שכשהוא סבל מזה הוא לא יכל להמשיך לשיר ולנגן.
אחרי מואיז דיברתי גם איציק וצביה, האחים שלי. עם בועז כהן, שוחחתי כשכבר הגעתי בסביבות שמונה בערב. כי בזמן שיצאתי מבית-החולים הוא בדיוק שידר את התוכנית שלו ב-88, ואני ביקשתי מההורים שלי שיתנו לי לשמוע את התוכנית שלו.
אם אחרי הריסוק היה לי חום, עכשיו אני סובל מתת-חום (36), דבר שכנראה העיד על מה שעוד עלול לקרות לי בהמשך.
נראה לי שזו הייתה תקופה של חצי שנה שאני לא אשכח בחיים שלי. מואיז, שאהב את הרעיון שלי לכתוב על התקופה הזו סיפור בשם "תקופת האבן" חזר מסבא וסבתא ואמר לי שאחרי התקופה הזו אני אמור להיות הרבה יותר חכם.
