נכתב ב-29/12/2003 בפורום "שלושים לא משהו" של נענע.
אחרי ריסוק האבנים שעברתי
אני רוצה להודות לכל דורשי שלומי, אלו שעודדו אותי שהכל יהיה בסדר ואלו שהיו לצידי לאורך כל היום, אתמול כשעברתי את ריסוק האבנים. תמיד האמנתי במלאכים בלבן ומאתמול אני יודע גם כמה מהשמות שלהם.
הם באמת חביבים מאוד, במיוחד האחות מהתאוששות שהצלחתי לשוחח איתה קצת והיא שמחה לגלות שאני משורר. חבל רק שאותה לא ייצא לי לפגוש שוב, בגלל שהיא עובדת במחלקה שלא נגישה לכל אחד.
****
אני בדרך כלל לא אוהב לנוח צהריים. 24 שעות אחרי הריסוק, אחרי שניסיתי לשוב מיד לשיגרה, התחלתי לחוש רע ונחתי צהריים בעל כורחי. אמא ואבא אמרו לי שזה לא טוב שאני לא נותן לגוף שלי לנוח אחרי מה שעברתי אתמול, כשהרופאים בעצמם ממליצים על מנוחה.
התעוררתי ב-00:20 בבוקר עם בחילה. הערתי את אמא שנתנה לי מנתה עם סוכר כמו שהיא רגילה בדרך כלל לתת לי כשיש לי בחילות. בדיעבד מרים אמרה לאמא כשיש בחילה כתוצאה מחומר הרדמה מומלץ שלא לקחת מנתה, כי זה יכול להוסיף על הבחילות.
***
נכתב ב-30/12/2003 לפנות בוקר, בפורום "שלושים לא משהו" של נענע.
אחד הדברים המפחידים אותי כשאני חולה
תרשו לי קודם כל בראשית דבריי שאין לי כוונה לפגוע במי מהשמות המוזכרים במה שהעלתי על הכתב ומצאתי לנכון להעלות בהודעה זו.
אז ככה אחד הדברים המפחידים אותי כשאני חולה אלו הסיוטים שיש לי. הלילה, לילה שני אחרי ריסוק האבנים היה לי סיוט כזה. הנורא שבו שהוא היה ממשי וחלום בתוך חלום.
חלמתי שאילן רמון ז"ל (אדם יקר שמצאתי לנכון להקדיש לו את ספר שיריי השני) מסתובב בתוך הבית שלי וכשניסיתי לקרוא לאמא שלי כמו ילד קטן (וזו בין השאר הסיבה שאני מוצא עניין להתחתן, כדי שאוכל לקרוא לאשה שלי), אילן נעלם ואיתו נעלם גם הכוח שלי להוציא הגה מהפה. כשהתעוררתי מכל זה והצלחתי לקרוא לאמא, פחדתי שהוא (אילן) יגיח מתוך החושך.
עכשיו בדיעבד, כשאני כבר ער הייתי מוכן לפחוד ולו רק שהוא ישוב לחיים כי אני מוכרח להדגיש את העניין הזה שמדובר כמובן באדם יקר, ונראה לי שלקשור אותו בסיוט שהיה לי זה לעשות לו עם כל הכבוד עוול, למרות שתיכף תבינו כמו שאני הבנתי בשלב מאוחר יותר למה זה קרה. אני לא יודע למה חלמתי עליו (על אילן), אבל הגעתי למסקנה שהיא כנראה דיי ברורה. כשאני חולם חלום כזה שגם מתועד בספר שיריי השני (אחרי שחלמתי על מאיר אריאל ז"ל, וגם על כך כמובן כתבתי) זה סימן אולי שאני צריך לפקוד את קברו של אותו מישהו שבא אליי בחלום. הגעתי למסקנה הזו בזכות העובדה שהמשותף לכולם שהבטחתי שאבוא לבקר אותם, אבל עדיין לא קיימתי את הבטחתי הזו. מה לעשות שקברים הם הסיוטים שלי בזמן שאני ער, וכל מה שאני מצליח לעשות בכיוון הזה הוא פשוט לשבת ולהשתדל לכתוב את כל מה שאני חש כלפיהם.
עכשיו משהו כמו 00:20 בבוקר (בזמן שאני מעלה את הדברים הללו פעם ראשונה על הכתב, לפני שאחשוב בכלל על האפשרות לפרסם את זה בפורום ואדליק את המחשב).
אתמול בשעה הזו התעוררתי עם בחילה (קרוב לודאי כתגובה להרדמה). עכשיו אין לי בחילה, אבל איבר המין שלי ששרוט מהצינור הארוך שהכניסו לי עוד כואב לי. עונש טוב לאלו שמשתינים בכל מקום שהוא אינו שירותים.
אני ודאי עייף אבל אחרי שביקשתי מאמא שלי שתחזור לישון, לא יכולתי לחזור לישון בעצמי. הרגשתי צורך לשבת ולכתוב. במקום לשבת ולהקיא את מה שיש לי על הנפש ובדרך כלל אני עושה תוך כדי דיבור איתה. נראה לי שבדיעבד עשיתי את זה לא מעט בתקופה של "עקבות בשדה" (שלהבדיל מסיוטים היתה מלאה בחזיונות) כך שאני יכול להוציא ספר שלם שבו מובאת הגישה הזו של הקאה נפשית, שאגב החלה אצלי בזכותה של אמי.
נראה לי שאני מגזים יותר מדי עם הדברים שאני כותב שבסוף לא רק שהסיוט של ללבוש בגדים של חדר ניתוח יתגשם אלא גם הלבישה של כתונת המשוגעים. אני מקווה שעם כל הסבל שאני כותב כאן, לא יובן שאני לא מוכן להשתתף באירוע S & M אם אמצא בבוא מן הימים שותפה לזה. למה שאתן למחלות להכאיב לי ולא למישהי שכמו שאני רואה את זה, תעשה את זה בשם האהבה.
אני תיכף אסיים את דבריי שאני מקווה שהם בסופו של דבר בכל זאת יעניינו מישהו מכם, אבל בכל אופן אמשיך ואעלה כאן את מה שכתבתי במשך הדברים שכתבתי ביד.
סיפרתי לאחד ממכריי באינטרנט שאני כותב על כל מה שעובר עליי וכתבתי גם עם על מה שעבר עליי בבית החולים. התגובה שלו היתה - "אודי, לאט, לאט". כאילו במובן מסוים דיי הגזמתי עם הכוונה שלי לתעד כל דבר שעובר עליי. מוזר שמצלמה היא דבר ידידותי, אבל לא בהכרח שירצו להיות בקרבתו של מי שאוחז בידו מצלמה. כאילו בתיעוד בכתב הם יוצאים הרבה פחות פוטוגנים. אני מקווה שאחרי כל מה שכתבתי כאן לא אאבד את האהבה וההבנה שאתם מעניקים לי.
אני מתכוון (בשלב מאוחר יותר) לפרסם את מה שכתבתי כאן גם באתר שלי, לצד דברים אחרים שכתבתי ועוד לא העלתי לאתר שקשורים במובן מסוים לנושא הזה (כמו איך הגעתי לזה שהקדשתי את ספר השירים השני שלי לאילן רמון ז"ל, ומה שעברתי עד שיישמתי את זה הלכה למעשה).
עכשיו אני מפסיק להרעיש עם המקלדת וחוזר לשכב, אני מאחל שיהיו לכם חיים הכי טובים שאפשר !!!
****
תגובה שקיבלתי מאחת מהמכרות שלי באינטרנט
אני דווקא שמחה כשאתה מחזיק את המצלמה הזאת ביד שלך. יש משהו מאד פוטוגני בתיעוד בכתב. אבל לפעמים הבעיה היא אחרת. לפעמים הצמצם פתוח יותר מידי ונכנס המון אור.... זה לא אומר שתפסיק לצלם גם אם איזו תמונה יוצאת לא ממש מוצלחת או אם מישהו מרגיש שהוא יצא לא כל כך פוטוגני.
אהוד יקירי, העיקר שאתה כבר אחרי כל זה... פגשת את המלאכים ונשארת בחיים. והכי הכי חשוב - שתהיה בריא ותרגיש טוב!!
רחלי
****
אחרי שסיימתי לכתוב את ההודעה המוזרה הזו (שמישהו העיר לי בתגובה שכתב לי שהיא יצאה סוריאליסטית).
הסוריאליסיטיות - מעבר לעובדה שזה סגנון הכתיבה שמאוד אהוב עליי, (אני חושב שבכל זאת קטונתי ממוריי - ארתור רמבו, לוטרמון ועוד כמה יוצרים שכתבו בסגנון הזה) הסגנון הזה הוא כנראה בגלל שכך "נשמע" אדם שנמצא באמצע התקף, כי אחריה התמוטטתי מכאבים והוריי "הטיסו" אותי לבית-החולים, שם העברתי היום לא פחות מעשר שעות. אם לא הייתי תשוש הייתי יושב ומדבר איתכם עכשיו, אבל אסור לי לשבת הרבה על המחשב. כמו שהרופא אמר לי אני צריך לתת לגוף שלי לנוח. אני אוהב את כולכם ומאחל לכם, שתדעו על ימים כאלו רק מסיפורים שאני כותב, אם הם מעניינים אתכם. אם לא היה היום בטלוויזיה את דודו טופז הייתי נכנס למיטה, אבל אני מוכרח לראות אותו בכדי שהאדרנלין שלי יעלה.
****
בדף השחרור שקיבלתי אחרי שעברתי את ריסוק האבנים כתוב שאם לא אחוש טוב אחזור למיון של בית-החולים. לפני שנסעתי עם ההורים למיון של רמב"ם. אבא הלך להעיר את מואיז שישן עם ג'ונתן בסלון, ומואיז לבוש בפיג'מה האדומה שלו בא וניסה להרגיע אותי.
אמא התקשרה למרים שהחלה לעבוד ב-07:00 ואמרה לה שאנחנו בדרך למיון. היא חיכתה לנו שם. מרוב כאב השתנתי בפח של המכונית. המרחק בין עכו לחיפה הוא בכל זאת גדול, כשאתה עושה את הדרך לרמב"ם ברכב פרטי.
אני זוכר שבדרך למיון חשבתי כמו הרבה פעמים בתקופה הזו שאני הולך למות, רק שהפעם עלתה לי המחשבה שמכל התאריכים שחשבתי עליהם שהם יצוינו על קברי אם אמות, דווקא ה-1 בינואר נראה לי דיי נחמד מבחינה סימבולית.
היום הייתי עשר שעות בחדר מיון אחרי שלא ישנתי כל הלילה. האחות מגי שאלה אותי כל מיני שאלות והרגשתי כל כך רע, שאמא כל הזמן הקדימה לענות לה לפני שהצלחתי מרוב כאב להוציא מילה מהפה. היא שאלה אותי אם זה שאני לא מדבר ככה זה כל הזמן. אמרתי לה שלא, למרות שאני יותר טוב בכתיבה.
גיליתי לה שאני משורר, היא הודתה שבזה דווקא היא לא טובה, אבל אני נראה לה כמו משהו שהיא רוצה לפצח. זה העלה חיוך על שפתיי, ולכן מדי פעם חזרה עם איזו בדיחה אחרת, וניצלה את זה שמרים הייתה איתי ועם אמי כך שכאילו היא באה ומספרת בדיחות לחברתה לעבודה.
האחות מגי ביררה עם מרים שאני חלילה לא חולה באיידס ואמרה שהיא רוצה לפנק אותי בכך שאת הטיפול בי היא תעשה בלי כפפות. אני מוכרח לומר שמעולם לא חשבתי שטיפול מאחות ללא כפפות יכול להיחשב לפינוק.
בטיפול הראשוני היא הזריקה לי זריקה לטוסיק. הודיתי לה והיא ענתה לי שאני לא צריך להודות לה היא בסך הכל עושה את העבודה שלה. אני יודע שהיא עושה את העבודה שלה, אבל אחרי שהיא הזריקה לי זריקה לתחת, ידעתי שעכשיו הכאבים יתחילו להירגע ולא יכולתי שלא להודות לה על כך.
בשלב מאוחר יותר שמעתי את יונה, אחות אחרת במיון אומרת למגי שאני נראה לה חיוור. בינינו, אני לא יכול שלא להיות חיוור על ידן גם כשאני מרגיש הרבה יותר טוב.
אחרי זריקה בטוסיק ופברין דרך אינפוזיה לא עזרו לי, מגי חזרה באישור של רופא והזריקה לי זריקת וולטרן שאחריו הרבצתי שינה טובה כמו שמזמן לא היתה לי. מגי ראתה שאני ישן ונתנה לי לישון, אבל אחרי כמה דקות כשראתה שאני חוזר למצב של רק נמנום קל היא טפחה לי על הכתף וכשפקחתי את עיניי אמרה (כמובן בצחוק) שהיא כאן בין השאר גם בכדי להציק לי.
עכשיו אני מעביר את השעות בשכיבה במיטה עם מחברת ביד, בין מחשבה אחת לשניה אני ממשיך לשתות כמויות של מים וקם לשירותים בתקווה שיפסיק לשרוף לי.
אמא סיפרה לאחות מגי שהכתיבה כל כך חשובה לי שאני חושב על זה בעיקר כשאני מכין את עצמי לטיסה לחו"ל, וזו האמת. את הקריאה אני יכול להשאיר בארץ אבל לא את הכתיבה. התיעוד מאוד חשוב לי, וזו הסיבה שאני מוצא לנכון לכתוב על כל מה שעבר עליי.
כל מיני טיפוסים מגיעים למיון, מלבד הסיפור הזה על "תקופת האבן" אני יכול לכתוב ספר שלם על זה. אחד הטיפוסים שהגיעו לקראת הצהריים היה מישהו שאמר לרופא: "איזה מין דבר זה, אוכל עוד לא נתנו ודם כבר לוקחים". הרופא ענה לו שנדמה לו שהוא מתבלבל בין חדר מיון למסעדה.
המשמרת של האחיות בבוקר היתה נעימה. אחר הצהריים החלו להגיע הרבה חולים עם בעיות לב ועם הצפצופים של המוניטורים זה רק הגביר את המתח.
****
מכתב מצביה ושמוליק (אחותי וגיסי)
היי אודי,
ברוך שובך הביתה. אנחנו מאחלים לך החלמה מהירה ושזה היה הביקור האחרון בבי"ח, אלא אם כן אתה מלווה יולדת... תתחזק ותחלים מהר כדי שתוכל להתפנות לדברים שגרתיים ומשעממים אחרים. בתקווה שנפגש בקרוב, מכולנו נשיקות וחיבוקים חמים.
****
היי,
תודה רבה על הברכה !! שתהיה לכולנו שנה אזרחית חדשה טובה ומתוקה !! אני גם כן מקווה שזו הפעם האחרונה שלי בביה"ח, אבל אני לא חייב לחזור לשם בכדי ללוות יולדת, למרות שזו ברכה טובה ולדעתי אפילו מקורית !! אבל אם תהיה לי חברה שהיא אחות, אני אוכל לחזור לשם בכדי ללוות אותה לעבודה.
אודי
****
תודות
לרחלי, החברה היקרה שנתנה לי יד (וירטואלית) שהיתה ונשארה מאוד חשובה לי ולבסוף עזרה לי להוציא מכל מה שכתבתי סיפור ברור יותר. לזולי, מנהל הפורום "שלושים לא משהו" של נענע, שנתן לי להשתפך בקטעים המופיעים בסיפור. לכל החברים וקרובי המשפחה שדאגו ותמכו בי. לכל מי שמוזכר/ת בסיפור - המלאכים בלבן וההורים שלי, ואחרונה חביבה שהיא בעיניי מעל לכל, מרים (דודה שלי) שדאגה מההתחלה ועד הסוף שהכל יתנהל על הצד הטוב ביותר.
בברכת בריאות ואריכות חיים לכולנו.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת
