אני לא יודע לאיזה פרק הגעתי בסיפור על חיי, אבל בפרק הזה הרגשתי לא טוב בלשון המעטה. לא ברור לי מי ירצה לקרוא תיעוד כזה, אבל אני מוצא לנכון לתעד את התקופה הזו לא פחות מכל תקופה אחרת. ניסיתי למנוע את הנסיעה לחדר המיון, אבל בסוף לא יכולתי, חשבתי שאני פשוט הולך למות אז בסוף לא היו הרבה ברירות. אם למות לפחות בסביבה שבה יכולים לנסות לפחות להרגיע לי את הכאבים. אני לא מפחד למות, אבל אני מקווה שהמוות יהיה מהיר שלא אספיק לכתוב את יסורי הגסיסה, ובאותו יום הספקתי לכתוב: שאחרי מותי הדברים שהספקתי לכתוב ודאי יאמרו עליי ש"אלוהים מת" ואילו קרוביי, שלפחות זכיתי להוציא לאור שני ספרי שירה.
זה נפל עליי כמו רעם ביום בהיר, אבל עם זאת אני לא יכול לומר שהגוף שלי הנאמן לי בדרך כלל לא שידר אותות אזהרה. היום אני יודע שהטלת שתן דמי לא מבשרת טובות, וכדאי מאוד שלא להזניח. מזל שזה לא תקף אותי בזמן שהייתי בארצות הברית, למרות שעוד אז הופיעו האותות, אפילו התחלתי לסחוב את הרגל ולא ידעתי למה. משום מה חשבתי שזו רק בגלל הלחץ מהטיסה.
הגעתי לחדר המיון בבית החולים. האחות שהתפנתה לעזור לי דבר ראשון ביקשה בדיקת שתן, רק ממראה הבדיקה הזו היא כבר אמרה שיש לי כדוריות אדומות בשתן. עברנו שלב, עכשיו היא ביקשה ממני שאשים מדחום בפה. המדחום היה בפה שלי בזמן שהיא מדדה לי לחץ דם. מכשיר המדידה והמדחום היו קשורים לאותו עמוד, שילוב מעניין שנעשה כנראה בכדי לא לאבד את המדחום. האחות אמרה שיש לי חום וזה הדאיג אותי, כי חשבתי שרק בגלל זה לא ישחררו אותי ממיון. עכשיו כשברור מעל לכל ספק שיש לי משהו ואני לא יכול להיות סתם מתחזה, היא ביקשה ממני ללכת לשכב על מיטה מספר 9 שנמצאת בקצה החדר. עליתי על המיטה ובאו לקחת ממני בדיקה דם, בחרתי שיעשו לי את הבדיקה ביד שמאל. היד הכותבת (במקרה שלי יד ימין) זו היד שאחרי הכל אני לא אוהב להתאכזר אליה, למרות שכעיקרון היא היד היותר חזקה שלי. חיברו לי אינפוזיה, והאחות באה לתת לי זריקה בטוסיק. לומר את האמת קצת הביך לחשוף את התחת בפני מישהי, אבל אם היא כבר מבקשת וזאת עוד העבודה שלה, מה אני יכול לעשות? אני לא אביך אותה. אחר כך לקחו אותי מחובר לאינפוזיה לעשות צילום. יכולתי לעשות את הדרך מהמיון לחדר הסי.טי ברגל, אבל העדיפו לקחת אותי בכיסא גלגלים. בתום הצילום חיכיתי לתוצאות שהראו שאני סובל מאבנים בכליות וחזרתי למיון, עדיין על כיסא הגלגלים, שאני מוכרח לומר שהביך אותי לא פחות מחשיפת הטוסיק. אחרי כארבע שעות חזרתי הביתה.
אמא אמרה שהיא מרימה את הכובע בפני אחיות, היא לא יודעת אם היא היתה יכולה לעבוד בזה. אמרתי לה שעם כל הכבוד למשמר האזרחי, זה נראה לי עדיף להתנדב כאן מאשר להסתובב עם נשק. טוב אז השתחררתי, אני רק צריך לעשות בדיקות בקופת החולים ולחזור לביקורת בעוד שלושה שבועות. בינתיים כמו שהרופא שטיפל בי ביקש אני צריך לקחת תרופות, פברין 3 פעמים ביום וכן אנטיביוטיקה, ולהקפיד על שתיה של לפחות ארבע ליטר ליום, כדי שהאבן תיצא. האחות בניגוד לרופא אמרה שמספיק שאטול כדור ברגע שאני מרגיש שהכאב מתחיל. שמעתי לדבריה וגיליתי על בשרי שהרופא צדק. מה שהכי מפחיד אותי בחדר מיון זה שהמרחק מחדר הניתוח כבר לא רחוק. הכי הרבה מפרידה ביננו מחלקה כירורגית. ממיון אפשר לראות כבר את אלו שלובשים ירוק, ואת אלו ששוכבים במיטות בדרך כלל צהובים. אני לא יודע למה אבל תמיד כשאני חולה חולים אחרים נראים לי צהובים, וכשאני מבריא הם נראים לי פשוט לא יותר מאשר חיוורים. מה שהכי קשה לי, באופן אישי לסבול בחדר המיון זה את אלו שגונחים מכאבים. זה לא שאני לא גונח מכאבים, אבל למרות שעד היום הגעתי למקום הזה בסך הכל רק פעמיים בחיים שלי, אני יכול לומר שאני משתדל להגיע למיון אחרי שאנימפסיק לגנוח. לא איכפת לי אם זה כמו שאמא אומרת שפשוט יש כאלה שאין להם כוח סבל, אני פשוט חש חסר אונים, כאילו בעצם הנוכחות שלי בסביבה שלהם אני גם כן צריך לעזור להם במשהו. הפעם היה מישהו ששבר את הגב שלו, השכיבו אותו בצד של אלו שמטפלים בהם עם כפפות. זו כאמור לא היתה הפעם הראשונה שיצא לי לשכב במיון, זה נראה כאילו שבשלב מוקדם או מאוחר של החיים כולם מוכרחים להגיע למקום הזה. מה שכן הפעם יצאתי עם דף שחרור.
ארבע לפנות בוקר, הלכתי להטיל את מיימי מזל שמצאתי את הדרך לשירותים. הייתי כלכך עייף שלא יכולתי לראות שום דבר. חוץ מזה שהיה חשוך. עכשיו חזרתי לחדר שלי וקשה לי להירדם. אני חושב על על כל מה שקרה לי היום במיון ורוצה לחוש כמו צ'רלס בוקובסקי. שולף את הספר "לרוץ עם הניצודים" וקורא כמה סיפורים שעוד לא יצא לי לקרוא. לחוש כמו בוקובסקי זה בעיקר לחשוב על הדברים הסגורים שיפתחו אחרי מותי ולא לפחד לפתוח את זה עוד בחיי.
הכאבים לקחו פסק זמן של יומיים וחזרו, עכשיו במקום לחזור למיון הלכתי לקופת החולים. לא ידעתי שהרופא יציע לי אינפוזיה. פגשתי מישהו שחיכה בתור להיכנס אליו וגם הוא סובל מאבנים בכליות רק שהגוף שלו מייצר אותן גם באופן קבוע. הוא אומר שכשהוא סובל הוא דוחף נרות וולטרן וזה פשוט מיד משחרר לו את הכאב. הצרה שאני מגיל קטן שונא שדוחפים לי נרות, אז למה לגרום לי סבל על סבל. הרופא בעצמו שם לי את האינפוזיה, הוא רק היה צריך שתהיה לידו אחות שתעזור לו במידה והוא יצטרך. בכל פעם שמזריקים לי זריקה אני לא יודע לאן לשלוח את המבטים שלי, בטוח שרק לא לכיוון הזריקה. אחרי שהם תקעו לי את מחט האינפוזיה האחות שאלה אם קר לי והציעה לי להתכסות בשמיכה. זו פעם ראשונה שמחברים אותי לאינפוזיה בקופת החולים, זו פעם ראשונה שמישהי מציעה לי שמיכה במיוחד שהיא אחות, ואחרי כמה זמן כשקמתי מהמיטה זו היתה גם פעם ראשונה שהלכתי עם אינפוזיה לשירותים. "מה זו מתנה מקופת החולים?", שאלה אותי אחות שהשכיבו אותי בחדר שלה עד שהיא הגיעה לעבודה.
תקופת האבן זו תקופה כזו שאני לא יודע אם לבכות או לצחוק, אני פשוט חי אותה ובין הפוגות הכאבים מתעד אותה בכתב. אני מתחיל את היום עם מי רוזמרין, המלצה שניתנה בתוכנית הבוקר של אודטה.
אם בעבר יכול היה לחלוף לילה שלם בלי שאחוש צורך באמצע שלו שאני צריך לקום לשירותים וזו ממש לא גבורה, הרי שבתקופה האחרונה אני מתעורר בשעה קבועה (ארבע בבוקר), הולך לשירותים להטיל את מיימי וחוזר לחדר ללגום קצת מים. חשבתי שגם היום מדובר בהרגל הזה, רק שאם הצורך לקום לשירותים התעורר גם הכאב בצד. אני מעיר את אמא ואומר לה שאני סובל, זה לא הוגן שאחרי שהיו לי יומיים בלי כאבים הם פתאום חזרו. אמא אומרת לי שלא יכולה להיות הקלה אמיתית עד שלא אפטר מהאבן, אבל לפחות בלילות אני כבר מצליח לישון ולא מטפס על הקירות כמו בהתחלה. עם כל הפחד שלי מניתוח אני מוכן לעבור ניתוח רק בכדי להיפטר מהכאבים הללו, אני פשוט לא יכול לסבול יותר. אני רוצה להיות כבר אחרי התקופה הזו. אני מרגיש שאני דועך בלי לדעת לאן אני הולך. בא לי לפרוץ בבכי, אבל אני תופס את עצמי בפנים מקומרות שזה רק יחליש אותי יותר. אמא אומרת שזה לא הכי טוב שאני שוכב כל היום במיטה. מה אני אעשה שאין לי מקום אחר לברוח אליו כשאני מרגיש חלש? גם אם בדרך הזו אני למעשה מודה שהחולשה גוברת עליי. כשהחולשה גוברת עליי נדמה לי שהיא יכולה להוביל אותי עד לתבוסה הגדולה ששמה "מוות". לא פעם אפילו כשאני בריא עוברת במוחי המחשבה המסקרנת איך נראה יום אחרון בחייו של אדם. בעקבות כל מה שעובר עליי בזמן האחרון, אני יכול לדעת לא רק איך נראה יום אחרון אלא תקופה אחרונה.
מקונן בי הפחד שלא אבריא. אומנם אני סובל למעשה רק מאבן בכליה ועוד אף אחד לא מת מזה עד היום, אבל נראה לי שכל הדברים שהזנחתי בוגדים בי פתאום. מה גם שאני סובל מחולשה וסחרחורות, אז אולי חס וחלילה זה גידול ממאיר בראש? אני לא יודע למה, אבל בהתחלה לפני שידעתי שיש לי אבן בכליה חשבתי שאולי יש לי סרטן בערמונית. אני לא יודע למה קופצות לי כל המחשבות הללו על סופיות. עברו כבר שבועיים (פחות יומיים ליתר דיוק) מאז שהתקופה הזו החלה, מזל שסיימתי את כמות התרופות שביקשו ממני במיון ליטול אותן בדיוק כשהתחלתי להרגיש שאני כבר עומד למות מהחולשה שהתרופות הללו גורמות לי. מי אמר שאי אפשר חלילה למות ממנת יתר באישור משרד הבריאות? הרופא מנצל את ההזדמנות הזו ומבקש ממני לעשות סדרה של בדיקות. בינתיים הוא נתן לי עוד כמה תרופות וכן תרופה חדשה שלא הכרתי אותה עד היום, שאמא גילתה שיש בה לקטוז. האמת שידעתי שיש תרופות שמכילות לקטוז, לכן אני מקפיד לומר שאני רגיש לזה. היום באתי לעשות את בדיקת הדם האחרונה שלי, רופאת ילדים עשתה לי אותה. "היא פשוט יותר טובה ממני", הודתה בפניה האחות שבדרך כלל נוטלת דם רק שהפעם משום מה היא לא הצליחה למצוא לי וריד. לפני שהיא תדקור לי ביד השניה היא העדיפה לתת לה. תוצאות כל הבדיקות יצאו טובות, אפילו רמת הסוכר הגבוהה שהיתה לי במיון שבעקבותיה הרופא ביקש שאעשה בדיקה חוזרת, פשוט הגוף שלי היה בהלם באותו יום. מה גם ש"האבנים בכליות" פשוט משגעות את כל המערכת בגוף ומסתבר שזה מה שקרה לי.
נתתי לרופא את ספר שיריי השני עם הקדשה בו כתבתי לו שאני מודה לו על הטיפול המסור שלו והוא כתגובה לזה לחץ לי את היד. בשבוע שעבר עוד לפני שיצא לו לחבר אותי לאינפוזיה הוא הזמין אותי להגיע אליו בכל פעם שאני לא חש טוב והוא יעשה הכל בכדי למנוע ממני את הכאבים. הוא בעצמו סבל מזה פעם ונאלץ להמשיך לעבוד על סף העלפון.
אמא אומרת שאני לא צריך להתרגש אם יש לי כאב, הצרה שהכאב הזה מפלח. רק הבוקר היא אמרה לי אחרי שעשיתי מקלחת שהיא שמה לב שתודה לאל שחוץ מחולשה אין לי כבר כאבים. אני הסכמתי איתה ודפקתי ישר על העץ. אחת הסיבות שבגללן כואב לי היא בגלל שאני לא שומר על כמויות גדולות של מים, כמו בהתחלה. אמא לא מבינה שזה לא שאני מחכה שהיא תרדוף אחריי עם כוסות של מים כשיש לי בקבוק עם כוס עם צלחת הפוכה עליה כל הזמן, אלא שפשוט נמאס לי לשתות. אני מרגיש שכבר יוצאים לי מים מכל החורים בגוף.
ספרתי לפאוסט, אחד המכרים שלי באינטרנט שאני סובל בתקופה האחרונה מאבנים בכליות. הוא אמר שזו אולי התקופה טובה לכתוב שירי כאב. בעניין של מוסיקה וכאבים יש את השיר של מאיר אריאל ז"ל שמתנגן לי כל הזמן בראש: "שיר כאב עובר ושב, איזה מזל שאני שר עכשיו". ואני לא יכול שלא לשכוח את השיר של פרנק זאפה ז"ל - "זה כואב לי כשאני משתין", אולי גם הוא כתב משהו בהשפעת אבנים בכליות.
פקיד בלשכת התעסוקה שאני חותם אצלו באופן קבוע, שאל אותי לשלומי, ואמר לי שאני חייב לראות ים בדחיפות, כי אני נראה לו חיוור אז סיפרתי לו שבשבועיים האחרונים אני סובל מאבנים בכליות, אז הוא ביקש שלא אזכיר לו את זה. אמא אומרת שכנראה רק מי שבאמת סבל מזה בעצמו יודע עד כמה שהסבל הזה נורא, ויש להניח שזו גם תהיה התגובה שלי בסוף כשאני אהיה אחרי התקופה הזו.
בצילום רנטגן שעשו לי במיון אפשר היה לראות שהאבן לא גדולה יותר מאורז, אבל עצם היותה עצם זרה גורמת לכאבים. שמעתי שיש כאלו שמוכנים לקנות אבנים שהיו בכליות של אנשים. אני לא יודע אם זה נכון, ואם כן מה יש להם לעשות עם אותם אבנים, אבל בטח שעל האבן שלי יסכימו לשלם יותר. אחרי הכל עם כל הכבוד על כמה אבנים נכתבו סיפורים, כמו הסיפור הזה שאני כותב בתקופה הזו?
חשבתי שאם יאשפזו אותי, למרות שאני שונא לחשוב רק על המחשבה הזאת, ואהיה מחובר כל הזמן לאינפוזיה לא יהיה סיכוי שהכאבים יחזרו. למזלי, היום לא ממהרים לאשפז וחוץ מזה אמא שמעה מארמו (עובד במספרה שהיא מסתפרת בה) שהוא סבל מאבנים בכליות וזה לא עזר לו להיות מחובר כל הזמן לאינפוזיה.
בעוד שבועיים יום ההולדת ה-31 שלי, אני מקווה שעד אז אני כבר אהיה מאחורי התקופה הזאת. בכל פעם שאני חולה עוברת לי המחשבה כמה מהחיים שלנו מתבזבזים בגלל המחלות, ועם כל הכבוד לרפואה המתקדמת למה לא תמיד ישנה אפשרות לתת זבנג אחד לכאבים, כי בין כל הדברים שקראתי באינטרנט על אבנים בכליות, נתקלתי בהודעה של מישהו שטוען שהוא לא מבין למה הוא צריך לסבול כמה שבועות עד שמגיע התאריך שלו לסי.טי ולא מדובר בכאבים של מה בכך. אני יכול להעיד בעצמי, אבל בסוף קראתי באיזשהו מקום שחייבים להמתין את התקופה מסויימת לראות אם האבן לא גודלת ולא מתווספות אליה חלילה אבנים נוספות. חוץ מזה שאפשר לרסק אותה רק כשהיא מגיעה לגודל מסויים. בדיקת הסי.טי. שעושים נקראת "פרוטוקול אבנים". מוזרק בה יוד על מנת לצבוע את האבנים השקופות שלא נראות בצילום רנטגן רגיל.
שבועיים וחצי אחרי אותו יום שישי בו החלו לי הכאבים הנוראים שהתברר לי בסופם, אחרי בדיקות שעברתי במיון שאני כאמור סובל מאבנים בכליות, חזרתי לבית החולים לעבור סי.טי. בדרך לבית החולים שמענו במכונית על הפיגוע בצריפין. אמא ביררה איפה חדר הסי.טי והתברר שזה ליד החדר שבו עשו לי את הצילום הראשון בו גילו את האבן. הפעם היו שם שני מיטות ששכבו בהן חולים. "מעניין", אמרתי לאמא בזמן שישבנו עד שיקראו לי, "שהצוות הרפואי שעושה את הסי.טי. לובש מדים ירוקים של המחלקה הכירורגית". אז אמא ענתה לי שלא רק בכרורגיה לובשים את המדים הללו. התור לסי.טי. הוא ארוך, אבל ההמתנה לא אמורה להיות ארוכה. אחרי חצי שעה אחד החולים שנמצא על מיטה ביקש שיעזרו לו לשבת. ההורים שלו היו איתו ועזרו לו. אבא שלו הביא לו כלי שיוכל להטיל בו את מיימיו. כנראה שהוא התבקש לבוא לבדיקה עם שלופחית מלאה אבל הוא כבר לא יכל להתאפק. בסוף התברר לי שאני והמזל שלי, מכונת הצילום התקלקלה והתור עבר לשבת, אבל בכל זאת יש לי מזל, אני לא צריך הכנה מוקדמת לבדיקה והצילום גם יהיה ללא זריקה. כך שלפחות זריקה אחת ממניין הזריקות שקיבלתי לאחרונה (שהן הרבה יותר ממה שקיבלתי בסך כל חיי) נחסכה ממני, אבל האמת אני שפחדתי מזריקות כבר התרגלתי לקבל אותם.
מי שסובל מאבנים בכליות חייב להקפיד על שתיה מרובה, בין אם במים מינרליים או מים מורתחים עם פטרוזליה, טיפול שעוזר לרוב לאלו שיש להם חול. אני אישית, לפני תוצאת הסי.טי כשעוד חשבתי שיש לי אבן קטנה שיש לי סיכוי להפיל אותה, שתיתי מים מורתכים עם רוזמרין במשך לא פחות משבועיים. לצערי הרב הטיפול הזה לא המיס את האבן, אבל לפחות האבן ירדה מהכליה לדרכי השתן. ההרגשה היא אומנם עדיין לא נעימה, אבל ברוך השם שכבר לא כואב באותה מידה. רצוי לשתות כמות גדולה של מים, כי רק זה מה שמוריד את האבן או כמו במקרה שלי שומר אותה למטה. הדרך הטובה לשתות את כמויות המים הגדולות היא פשוט להיזכר מה גורם לנו לשתות הרבה? לדוגמא כשאוכלים חריף. יש לא מעט דברים שלמדתי על בשרי בתקופה הזו. הנה כמה מהדברים - לא כדאי לחכות יותר מדי זמן בכדי לקחת תרופה, כשכואב פשוט מיד לקחת. כדאי לשכב במיטה ולא לעייף את הגוף, פשוט לנוח. בשעה של התקפת כאבים רצוי לשכב על הבטן ולמצוא מישהו שיהיה מוכן לעשות לנו עיסוי ממקום הכאב כלפי מטה, הנקודה ממנה אמורה לצאת האבן. אני קיבלתי את העיסוי הזה מאמא שזה היה הרעיון שלה.
בשמונה בבוקר יום שבת הלכתי לעשות בדיקת סי.טי. הבדיקה היתה קלה ממה שדמיינתי לעצמי. היינו בחדר רק אני והטכנאי. הוא נתן לי לשתות כמות גדולה של מים, הוא התפלא ששתיתי אותה במכה אחת. מה יכולתי לומר לו, שהפכתי להיות אלוף בזה בתקופה האחרונה? אם חשבתי שאני כבר עומד בשיאה של התקופה ואולי נפלה לי האבן בלי ששמתי לב הרי שתוצאת הסי.טי שהגיעה אחרי כמה ימים הוכיחה לצערי הרב אחרת.
תקופת האבן נמשכת ועכשיו אני יודע בדיוק שהאבן בגודל 7 על 41 מ"מ, מה שאומר שהאבן גדולה מדי והיא תקועה איפשהו באחת מצינורות השתן. מזל שלי שלפחות בינתיים זה לא יוצר סתימה. כל דבר שיוצא מהגוף שלי תמיד הדהים את הרופאים.בין אם שן שאילצו לעקור לסתימה באוזן בגודל של סיגריה אחרי שגומרים לעשן אותה. היום אני לוקח את הצילומים לרופא בקופת החולים ונראה מה הוא יאמר. הבוקר הייתי עם תוצאות הסי.טי אצל הרופא בקופת החולים. הרופא התפלא שעשו לי את הבדיקה ללא הזרקת יוד, אבל היה מרוצה שבסי.טי גילו משהו, והסביר שהוא מרוצה כי זה פשוט נורא כשיש כאבים ולא יודעים ממה הם נובעים. הוא ביקש שאפנה לאחת מהמזכירות הרפואיות ואבקש ממנה להזמין לי תור לאורולוג. הוא מקווה שאני אעבור את הטיפול כבר בקרוב. כשניגשתי אליה היא העלתה את הפרטים שלי על צג המחשב שלה, ואיחלה לי יום הולדת שמח, כמובן שהופתעתי לטובה ואמרתי לה תודה. היא מצאה חן בעיניי עוד קודם, עכשיו היתה לי סיבה לחייך אליה בלי שהיא תחשוד.
שוחחתי עם אילן, בחור שיצא לו לעבוד עם אורי לוטן ברדיו, בתקופה של אחרי גל"צ וחשוב לי לשמור איתו על קשר. דיברנו בין השאר על ג'וני קש שהלך לעולמו בסוף שבוע שעבר. הוא העלה נקודת מחשבה שעם כל ההתעמקות שלי בפילוסופיה ובמוסיקה, מעולם לא חשבתי עליה והיא: כמה מוזר להאזין ליוצרים שלא שרפו את עצמם כמו הנדריקס, מוריסון וג'ופלין אלא הלכו דרך הטבע. לדוגמא קשה להקשיב לפראנק זאפה כשהוא היה צעיר ובריא מבלי לחשוב לעזאזל הוא כבר מזמן לא צעיר ולמעשה כבר לא בין החיים.
מעולם לא הצלחתי להביא את עצמי לידי בכי בקלות עם מחשבות שרצות בראשי כמו שקורה לי בתקופה הזאת. היום לפנות בוקר התעוררתי כהרגלי בתקופה הזאת בכדי להטיל את מיימי, כשחזרתי לחדר שמתי לב לברכת יום ההולדת שאבא הכין לכבודי בכתב ידו, זה כמובן נגע מאוד ללבי. נשכבתי חזרה על המיטה ומצאתי את פורץ בבכי חרישי. במחשבה שעשתה לי עצוב והיא שאולי ב-30 שנה שחלפו גדלתי, אבל (זה לא הוגן) אחרים שהיו כבר אז גדולים פשוט הזדקנו ב-30 שנה.
מחר יום ההולדת שלי ותראו כמה שבן-אדם שסובל נשמע כמו זקן. הדבר היחיד שבא לי לבקש הוא פשוט בריאות. יש לי תור לאורולוג. אני לא יודע איזה טיפול הוא יתן לי. מפחידה אותי המחשבה שהוא יבחר דווקא בדרך של שאיבה, למרות שבכל מקרה לא יהיה לי הכי נעים בשלב שבו האבן תצא. דיברתי עם רונן שחזר בדיוק מספרד, ברצלונה עם תיאטרון פנים. הוא חשב שאני כבר אחרי תקופת האבן, ואמר לי שאקח בחשבון שבין היתר שגם אחרי ריסוק שאני הכי פחות פוחד ממנו, כשהחלקיקים יוצאים דרך השתן זה שורף.
אם היום לכבוד יום ההולדת שלי אני אנסה לתמצת את החיים שלי, אז החיים שלי נעים בין הרצון לחיות לחשק לחדול, כשאת הסיבה להיותי כאן אני מוצא רק בכתיבה. כך שברגעים שבהם אני חש שאני לא מצליח לעלות את המחשבות שלי על הכתב אני פשוט מאבד את עצמי.
כמה ממכירי באינטרנט איחלו לי היום מזל טוב וכן איחולי החלמה מהירה. זה מחמם את הלב כשזוכרים אותך. מואיז התקשר לאחל לי מזל טוב וסיפר לי שהוא זוכר שיצא לו לקרוא פעם ראיון עם ג'ורג' בראסנס, שסיפר בו בין השאר שהוא סבל מאבנים בכליות והיו כלכך חזקים שהוא לא יכל להמשיך לשיר ולנגן. יש כאלה שיודעים או מתארים לעצמם שהכאבים האלה נוראים בעוד שאחרים צוחקים ואומרים שהאבן בסך הכל קטנה אז כמה גדולים יכולים להיות הכאבים? דבר אחד אני יכול לומר כמה קטנה ככה ממזרתה. "תאר לעצמך", אמרתי למואיז, "שיצא לי לכתוב סיפור על כל מה שעובר עליי בתקופה הזאת".
שעות הלילה הן השעות ההכי קשות כשהעייפות מהמחלה מתערבבת עם תחושת העייפות בגלל השעה, אבל לפחות אני כבר יודע שבניגוד למה שחשבתי בהתחלה תקופת האבן שהחלה את העולם הזה היא לא התקופה שתסיים את תקופת חיי, למרות שהתקופה הזאת למעשה עוד לא חלפה, חזרתי לסחוב את רגל שמאל ויש לי תור לאורולוג בערב החג, ובניגוד לתקופות אחרות שנגמרות בסך הכל בהפיכת דף לפרק נוסף, או כמו שהתקופה הזו היתה אמורה להסתיים במשיכת השיפון עם האבן במים, אני עוד מקווה שיהיה לסיפור הזה סוף טוב.
