כיס מלא אבנים אבל לא כסף - הטיפול הכירורגי
ב.
שמעתי על לא מעט שעברו ניתוח להסרת כיס מרה, אבל לא האמנתי שאני אי-פעם אצטרך לעבור את אותו ניתוח בעצמי. לא אלאה אתכם בפרטים על הניתוח שאני במילא לא זוכר אותו, לקח לי עניין של שניה להבין שהוא חלף מאז שניתנה לי זריקת ההרדמה ועד שהתעוררתי במחלקת ההתאוששות לקולה של אחות שקראה בשמי וביקשה ממני כשמסכת חמצן על פניי שאנשום טוב. היא חזרה על הבקשה הזאת מספר פעמים, עד שממש התאפסתי והבנתי איפה אני נמצא.
מה שכן זכור לי מהמקום המפחיד הזה שמשום מה כלל לא הפחיד אותי כשכבר נמצאתי בו, הוא אחרי שהאלונקאים כבר עברו עם המיטה שהייתי עליה את הדלתות עם החלונות העגולים, קיבלה את פנינו רופאה שמיד שמה כובע ניילון על ראשה. חשבתי על זה שבחיים לא הימצא במצב הזה, ושלא לדבר על זה שאסכים לעבור ניתוח.
אני הייתי בטוח במשך שנים, מאז ילדות כשעלתה האפשרות באחד הפעמים שלא חשתי טוב שאולי אצטרך לעבור מספר בדיקות רפואיות שיאשרו או יאששו את זה שאני צריך לעבור ניתוח כלשהו להטיב את מצבי. שאם חלילה אמצא את עצמי ביום מן הימים בסיטואציה כזו אני אקבל רגליים קרות. אז במידה מסויימת למרות שמוזר לומר את זה, טוב שהגעתי לשעה הזו בדרך שעברתי ולא כחולים אחרים הייתי צריך לעבור ניתוח שמא מצבי יחריף.
העבירו אותי מהתאוששות לכירורגיה שבניגוד למה שמקובל לחשוב הצוות הרפואי לבוש במדים לבנים, כשאני עוד לא ממש ערני ושמעתי את האחות מבקשת מהמבקרים שהיו בחדר באותה שעה שישמרו על שקט בגלל שיש חולה שהוא אחרי ניתוח, היא כמובן התכוונה אליי. אני מוכרח לומר שישנו עוד משהו שלשמחתי היה שונה ממה שתיארתי לעצמי כל הזמן. ההרדמה בחדר הניתוח לא נעשת דרך מסכה על פניו של החולה.
במחלקה הכירורגית שכבנו שלושה גברים בחדר. בכניסה לחדר שכב סויסה, איש מבוגר ששכב על המיטה הזאת כל התקופה (מהרגע שהגעתי ועד לרגע שבו עזבתי), אני שכבתי באמצע ומשמאלי, ליד החלון שכב בהט, בחור בן גילי. הוא התרעם על זה שלא ממש מטפלים בו, והוא לא מבין למה בכל זאת מבקשים ממנו לשמור כל הזמן על צום. הוא איים שנמאס לו והוא יעזוב, ניסיתי לשכנע אותו שישאר כי מוטב שלא יסבול בחוץ, אבל הבנתי בסוף שזו היתה החלטת הצוות הרפואי. הוא הוחלף בחולה אחר, ממוצא רוסי שהגיע עם חבלה רצינית בראש. השמועה הראשונה אמרה שהוא הלך מכות עם מישהו שפתח לו את הראש, והשוטרים יבואו בשלב מסויים לגבות ממנו עדות, אבל באחד הפעמים בהן נכנסה קבוצה של אחיות לחדר והן דיברו ביניהם, יכולתי לשמוע שהן מדברות על זה שהיה לו ביש מזל. לא רק שנפל על הראש אלא שגם נכנס בדיוק בפינה של קיר.
בשעות הראשונות שלי במחלקה שכבתי על מיטה שהמעקות שלה היו מורמות, הרגשתי להבדיל כמו תינוק שלא רוצים שהוא לא יפול או לא ייצא מן הלול שלו. כשגיליתי שאין לי ממש מספיק כוח להוריד אותן כאילו הן היו נעולות בכפתור ביטחון לחצתי על כפתור קריאה לאחות. רטנתי לפניה שאני לא מבין למה עשו לי את זה, והיא אמרה שאסור לי לרדת מהמיטה שחלילה לא אקבל סחרחורת, אבל הטענה שלה לא נשמעה לי צודקת. אמרתי לה שעם כל הכבוד לא מעניינת אותי הסיבה והיות והתנסתי כבר במיון איך זה לנסות לעשות את הצרכים בסיר על המיטה היא מוכרחה לאפשר להגיע לשירותים שבמילא לא נמצאים רחוק. לשמחתי היא בסופו של דבר השתכנעה, כי היא ראתה כמה שאני למרות מצבי מתעקש איתה. היא רק ביקשה להשב את תשומת לב שגם בשירותים ישנו כפתור שדרכו אני יכול לקרוא לה במידה ואצטרך עזרה.
הצטערתי על זה שבהט הלך הביתה רק כמה שעות אחרי שהכרנו. לא רק שתארתי לעצמי שהוא חלילה עלול להמשיך ולסבול בחוץ במשך שבועיים הקרובים שבסופן הוא אמור לחזור, אם יצטרך עזרה מיידית ולא יזכה לה כמו כאן במחלקה. הוא אמר לי שלטענתו במילא לא ממש עזרו לו. בניגוד לסויסה הוא היה היחיד שדיברתי איתו מעבר לשאלות של מה נשמע, כמו של מבוגרים בבית-אבות. מה שקירב בינינו יותר מכל הוא שגילינו שיש לנו חבר משותף והוא יוסי, אחיו של רונן. אני זוכר שאחד הדברים שאמרתי לו הוא שנראה לי שהיום אני מבין יותר מתמיד את השיר "כל נשיפה" של יונה וולך שהביעה בו את הרגשתה כמה כל נשיפה שלה היתה אוי, ובהט ענה לי שהיא ככל הנראה סבלה ממשהו דומה לשלנו.
כשנרדמתי בחדר הניתוח למשך כשעה לא זכור לי שממש חלמתי חלום כלשהו, הגוף התנהג יותר כאילו מדובר בכיבוי והדלקה מחדש של מכשיר. החלום הראשון היה במחלקה הכירורגית והוא היה על תאונה שעברתי, זה הזכיר שהחלום האחרון שחלמתי לפני שקרה כל מה שקרה הוא שאני נאלץ לדחוף לפה שלי כל מיני חיות כמו זיקיות, נחשים וכו'... התקשרתי לאמא שלי באמצע הלילה וסיפרתי לה על החלומות הללו. אני בדרך כלל אוהב לשתף אותה בחלומות שלי, רק שעוד לא הספקתי לספר לה על אותו חלום מוזר שחלמתי בבית שלטענתה אולי מעיד על כך שהגוף ידע שעומד לקרות איתו משהו. לגבי אותו חלום שחלמתי במחלקה היא אמרה לי שזה טבעי, היות ואני צריך להבין שלא רק אני עברתי טראומה אלא הגוף בעצמו והוא מפרש זאת כתאונה.
לחלום השני שהיה לי לילה אחרי וגם הוא היה מוזר אני קורא חלום נוסח שאגאל, ולמרות שאני יודע שסלבדור דאלי שיתף פעולה עם במאי הקולנוע, היצ'קוק בסרט Spellbound בסצנת חלום, זו למעשה פעם ראשונה שעבר לי בראש שאפשר לכתוב ספר שלם על חלומות שכל פרק שבו יוקדש לצייר אחר. לדוגמא במה שקשור לשאגאל יסופר כמו באותו חלום על זמר דתי שמאחר ואסור לו להופיע בשבת, הוא מגיח משום מקום ומגיע למקום ההופעה במקום בהסעה רגילה עם רכב שמחופש לעגלת סוס. עד כמה שהעניין הזה העלה בי כמי שהיה עד לכל ההתרחשות גיחוך מסויים הופתעתי לגלות בהופעה עצמה שמדובר בזמר בסגנון של דילן, שכידוע אני מאוד מעריך ואוהב. החלום נקטע בכך שקבוצה של אחיות נכנסה לחדר. כך הן נהגו אחת לכמה זמן בדרך כלל בזמני החלפות המשמרות. הפעם הן הדליקו את האור ומיד כיבו אותו, אבל בשאר הפעמים בהם הן נכנסו לחדר לצורך בדיקות האור היה נשאר דלוק עד שהן היו מסיימות את עבודתן בחדר.
במחלקה הכירורגית סבלתי מהכאבים של אחרי הניתוח, ובאמצעות כפתור שנתנו לכל חולה קראתי לא פעם לאחות שתבוא להזריק לי זריקת הרגעה. בפעמים הראשונות זה היה באמת דרך זריקה שיכולתי לבחור לקבל אותה בזרוע, בטוסיק או ברגל (אני תמיד בחרתי ברגל, כי הזרועות שלי גם ככה "קיבלו כבר את שלהן") ובפעמים האחרות בעזרת נוזל דיי מריר.
כשהתחלתי לאט לאט לחזור לעצמי, הרגשתי צורך לדבר עם חברים ולמזלי זכיתי לאיכפתיות גם מצד כמה שאפילו טרחו והגיעו לבקר אותי עוד בתקופת האישפוז שלי. בשנים האחרונות התחלתי להתנדב בכל מיני מקומות בעיר, כולל גם בעיריה וביום שישי עוד לפני כניסת השבת בא לבקר אותי עמי שאחראי על המתנדבים בעיר. לקראת סוף הביקור שלו הגיעו גם צביה ושמוליק (אחותי ובעלה), היתה הזדמנות טובה להציג בפניו חלק מהמשפחה שלי. ספרתי לעמי שעד כמה שהבנתי מהצוות הרפואי הניתוח הזה הוא אולי שכיח אבל בדרך כלל עוברים אותו בשכבת גיל מבוגרת יותר. עמי התפלא ואמר לי שהוא יודע על לפחות כמה עובדי עיריה שעברו את זה כמוני, והם דווקא בני גילי.
צביה שאלה אותי אם בעקבות כל מה שעברתי בימים האחרונים, אני מתכוון להמשיך ולכתוב את "תקופת האבן". אותו סיפור שכתבתי בזמנו על התקופה שסבלתי בה מאבנים בכליות. תקופה שחזרה על עצמה כשנתיים אחרי, אבל בפעם השניה מניסיון העבר, לא חכיתי הרבה זמן בכדי להתחיל בטיפול של שתית מיי רוזמרין שהם אולי טעימים במיוחד, אבל לצערי עם הזמן למדתי להסתגל לטעמם ובדרך זו הפלתי את האבנים. לא היה לי הרבה זמן להרהר על הרעיון שצביה זרקה לי, אבל מבלי שאשים לב היה בזה משהו שאחזיר אותי ישר למעגל הכתיבה שנפלטתי ממנו ומה שבסופו של דבר העלתי בסיפור הזה התחיל להיכתב אצלי בראש יחסית מיד אחרי שצביה שאלה אותי את אותה שאלה.
סויסה אומנם מבוגר ממני אבל בכל זאת הכאב חיבר בינינו, בזמן שהיינו מיטה ליד מיטה באותה מחלקה ובאותו חדר. הוא עם כל הכאבים שלו לא הפסיק להתפלל בזמנים קבועים בחדר ואחר-כך את המשכם בבית-הכנסת של בית החולים. הוא שאל אותי אם אני מוכן להצטרף אליו, והיות וזכרתי שאמרתי שאני מוכן לחזור בתשובה רק שהכאבים יעזבו אותי עניתי לו בלי לחשוב הרבה שכן, אבל לא רק שעוד לא ממש יכולתי ללכת אלא כשכבר הגיעה שעת התפילה היו אורחים שבאו לבקר אותי אז ויתרתי על זה.
כשכבר הגישו לי לאכול הביאו לי לאכול דייסת חלב ועוד כמה דברים חלביים, אמרתי שאני לא יכול לאכול את זה, היות ואסור לי חלב (בגלל הלקטוז). עניין שאני אגב מזכיר גם כששואלים אותי אם ידוע לי על איזו רגישות לתרופות, כי גיליתי בעבר להפתעתי שגם בכמה מהן יש לקטוז. שלחו אליי תזונאית שקבעה לי איזה אוכל מתאים לי מכל מה שמוגש בבית-החולים, אבל בכל זאת בכל פעם שהיתה מוגשת ארוחה חלבית לא מנעו ממני את אותם מצרכים אסורים ואמרו שלא מצויין אצלהם שאני אוכל אחרת משאר החולים. בדיעבד מסתבר שמשום מה איבדו את הפתק שבו התזונאית רשמה את הערותיה לגביי.
ביום שבת בבוקר קמתי עם תחושת בחילה נוראה, ובמשמרת היה אח ערבי שלצערי בניגוד לאחיות לא הראה פני ידידות. הוא אומנם השתדל לעשות את המוטל עליו מבחינת עבודה, ולא התעלם מהתחושות שלוו אותי ולא היה לי מישהו אחר מלבדו לרטון עליהם בפניו. הוא נתן לי תרופת הרגעה נוזלית דרך מזרק שהייתי צריך לדחוף לפה, עם כוס מים. אחרי כמה שעות הוא נתן לי עוד אחת כזו, אבל שיחק אותה כמי שלא ממש מאמין לי. אני לא יכול לומר עליו כל מילה רעה, הוא הכין לי בסופו של דבר גם כוס תה אבל בכל זאת צפיתי ממנו ליחס שונה. אולי אחרי הכל זו רק תחושה שלי, וזה ההבדל שבכל זאת קיים בין אחיות לאחים.
החולה ששכב ליד החלון, מיטה על ידי קם ממיטתו יחסית דיי מהר, בתחילה עם תחבושת סביב ראשו אבל הוא לא החזיק אותה הרבה זמן. באחד הימים היה זבוב שהטריד את מנוחתו, והוא קם מהמיטה במטרה להרוג אותו, תחילה בכפות ידיו, אחר כך באמצעות מקל מטאטא שמצא ליד מיטתו ולבסוף כשהזבוב שוב עופף בגובה נמוך בכרית. הוא כנראה שם לב שאמא שלי שביקרה אותי באותה שעה ואני מתאפקים שלא לצחוק מכל המחזה הכויכול תיאטרלי שלו לפנינו, ומתוך הנחה שאנחנו דוברים רק עברית ולא מבינים את שפתו. הוא השמיע קול של זבוב, בכדי שנבין שזה מה שהטריד אותו ולא שנחשוב חלילה שהוא איבד פתאום את שפיותו.
הפלאפון שלי היה איתי לאורך כל התקופה, ואחרי שחזרתי לעצמי התחלתי לדווח לכמה שאפשר שעברתי ניתוח ואני כמו שאומרים ברוך השם כבר נמצא בשלבי התאוששות. בין החברים, רונן שהביע את נכונותו לבקר אותי עוד למחרת הניתוח, ביום שישי. הוא חשב להגיע לקראת השעה עשר בלילה, ולקחת את הסיכון שלא יכניסו אותו אחרי שתמו שעות הביקור אבל כבר בתשע הרמתי אליו טלפון ואמרתי לו שיסלח לי, אבל אני נשכב לישון. הוא הגיע כבר ביום שבת עם שי. הם הביאו לי בלון הליום גדול בפרצוף של באגס באני.
שי ורונן הציעו שנשב מחוץ למחלקה, ושמחתי על ההזדמנות הזו של לצאת פעם ראשונה אחרי כל מה שעבר עליי ולנשום קצת אוויר. זו פעם ראשונה שגם יצא לי לראות איך המקום שהיה פעם מלא ביתנים שהשמועות אומרות עליו שביקרו בו גם לא מעט חולדות נראה עם הבניין החדש שתופס את מקומם. בזמנו גם היו הרבה יותר חולים בחדר אחד. סיפרתי להם בקצרה על כל מה שעבר עליי. אני סיכמתי את זה שלפי מה שאני מבין כל מה שקרה לי קרה בגלל שזלזתי ואכלתי אוכל לא בריאותי במיוחד, וזה חלילה לא באשמתה של אמא שלי שדווקא שומרת במאכלים שהיא מכינה אלא יותר בגלל כל מיני דברים שאני אוכל בחוץ.
אמא שלי ישבה איתנו, זו היתה הזדמנות טובה בשבילה לראות ולדבר עם שי ורונן אחרי לא מעט שנים בהן לא יצא לה לראות אותם. היא הזכירה את מה שסיפרתי לה בזמנו שאורי לוטן ז"ל אמר לי כלמוד סבל בעצמו שהצעיר שבנו מזלזל בחייו, והמבוגר שבא מאוחר יותר סובל מכך שהוא נאלץ לשלם את המחיר. כל אחד מאיתנו יכול להבין במשפט הזה את מה שנכון לו, ושי הודה שהוא מודע לזה שהסיגריות שהוא מעשן לא משפרות את מצבו במיוחד. אגב עישון, יש חולים שבתקופת האישפוז שלהם יוצאים מהמחלקה על מנת לעשן סיגריה. אני מוכרח לומר שאני לא מבין אותם, הם לוקחים את הסיכון שהם ישובו מתישהו לתקופת אישפוז נוספת ככל הנראה כתוצאה מנזקי העישון, שלא לדבר על זה שהם מסתכנים בכך שאם הם צריכים לעבור ניתוח וההרדמה שלהם כמעשנים תהיה קשה יותר.
בערב כשעשיתי כבר את הסיבוב השני שלי באותו יום, מחוץ למחלקה בא לבקר אותי ערן, חבר מהעיר ששוחחתי איתו בערב שבו הכל החל ואמרתי לו שיכול להיות שאני אעלם לו בתקופה הקרובה. לדבריו הוא לא תיאר לעצמו כמה שדבריי יהיו נכונים, וביקש למרות שהחיים שלנו (לחיוב או לשלילה) רצופים הפתעות וזה לא תמיד כמו שאנחנו רוצים, שלהבא לא אפתיע אותו בצורה הזאת. ערן הגיע עם שחר שגם הוא מהעיר. שחר הציג אותו ואת ערן כקואליציה ואופוזיציה שיודעים לחבור יחד כשצריך ולמרות שעלו ביניהם מחלוקות גם בזמן שביקרו אותי בניגוד למפגשים קודמים שלנו ביקשתי שלא יריבו על ידי, כי אני רוצה להינות מהספק שאני דווקא חלק מאותם דברים שמאחדים אותם. אחרי שהם עזבו אותי הם נסעו הישר למסיבות המימונה שהם הוזמנו עליהם, ולמרות שאני בדרך כלל לא ממש מוצא את עצמי באותן מסיבות חשתי איזו החמצה שאני לא יכול לבקר במסיבה כזאת בעצמי. לא בכדי לאכול את אותם מאכלים מסורתיים כמו בשביל להיות חלק מכולם.
