כיס מלא אבנים אבל לא כסף - אחרי הטראומה
ג.
הייתי מוטרד לא מעט מזה שאני לא מצליח להיכנס לשירותים ולהשתחרר, למרות האי-נעימות בשאלה הזאת נאלצתי לשאול אותה לא מעט אחיות, כולל התזונאית שפגשתי אותה ביום השיחרור וכל אחת בדרכה שלה ענתה לי שזה דבר טבעי. המערכת פשוט משותקת ולומדת להתרגל למצב החדש שלה. בסופו של דבר השתחררתי רק כשהגעתי כבר הביתה, ויכולתי לחוש סופסוף נינוח על האסלה בשירותים המוכרים לי יותר.
ביום השיחרור לא היתה לי סבלנות ורציתי לראות את עצמי כבר בחוץ, אז התלבשתי מיד כשאמא באה לקחת אותי. החולה הרוסי בניגוד אליי לא מיהר להתלבש וסויסה העביר את הזמן מחוץ למחלקה, בין אם בעוד תפילה אחת ובין בעוד סיגריה שיצא תמיד לעשן. הוא קיווה שישחררו גם אותו. ממה שהספקתי להבין משיחות פלאפון שניהל בחדר, במיטה על ידי, אמא שלו היא אישה קשישה שמאז שהוא אושפז לא זוכה לאותו טיפול שהיא בדרך כלל זוכה לו בזכותו והיא בוכה לו בטלפון. סויסה נותר לבדו בחדר, פגשתי אותו בדיוק כשהוא עלה במעלית בדרכו חזרה למחלקה ואני הייתי כבר לבוש בבגדים שאיתם יצאתי הביתה עם מכתב השיחרור. אמרתי לאחת האחיות שבאה בבוקר לחדר שלנו. לסדר את המיטה שלו עם עוד אחות שכואב לי עליו. בזמן שלא מחליפים את המצעים במיטות שלנו, של החולה הרוסי ושלי ורק יזרקו אותן לכביסה אחרי שנעזוב את המחלקה, את המצעים שלו מחליפים מי יודע לתקופה של עוד כמה זמן. היא שאלה אותי אם אני מוכן להישאר בשבילו, ואני כמובן עניתי לה שלא. אני את שלי כבר עשיתי.
שוחררתי מבית-החולים, ביום ראשון 27/4 אחרי כארבעה ימי אישפוז. למעשה יכולתי להשתחרר כבר למחרת הניתוח, היום כשהניתוחים נעשים בצורה שונה מפעם, לא פותחים את כל הבטן ואי לכך הסבל של החולה המתאושש הוא פחות גדול זמן האישפוז התקצר. אמא שלי בכל זאת העדיפה שאשאר בבית החולים עוד כמה ימים, לטענתה היא הסבירה לי שבעבר (רק לפני כמה שנים בודדות) חולים שעברו ניתוח דומה אושפזו לתקופה של שבועיים. אותה תקופה שהם נמצאים בה כבר אחרי אישפוז, אבל היה לי מספק בלהיזכר איך אחרי ריסוק האבנים חזרתי ליום שלם במיון של ביה"ח רמב"ם. אז כמו שאומרים המהירות מן השטן, ומוטב שאקח את הכל לאט לאט.
בממצאים של תקופת האישפוז כתוב שנמצא אצלי כיס מרה במצב של נמק, מה שכמובן הצריך את הרופאים לכרות לי אותו ומספיק שהוא במצב דלקתי בכדי לקבל את ההחלטה הזאת. יחד עם זאת יש את אותם אבנים שהוסרו וכשהתעוררתי מצאתי אותן לידי בקופסא, ועוד כתוב בממצאים כי נמצאו גם חלקי אדמה ובוץ. לא סתם מאיר אריאל ז"ל כתב בשיר שלו "הבן אדם אינו אלא" מתוך "רישומי פחם" ש"הבן אדם אינו אלא חתיכת בוץ מתוחכם". בכדי שזה יגיע למצב של נמק, כנראה שבאמת סבלתי מזה תקופה ארוכה מבלי לדעת. עובדה שאחרי שנים אני שוב יכול לשכב שעות על הגב מבלי שהוא יכאב לי, וגם כשאני רעב אני לא חש שכואב לי באותו מקום שהיה כיס המרה.
היות ושוחררתי ביום המימונה, אילן בא לבקר אותי בבית רק יום אחרי. כשהוא כבר שמע ממני שאני בבית הוא שאל אותי אם אני מוכן שהוא יכתוב את ברכת ההחלמה באתר "עכו_נט". אמרתי לו שזה בסדר, גם ככה נהוג בחברה שלנו לברך אחד את השני. מה גם שאני לא שומר בסוד את מה שעבר עליי. אני אפילו כותב סיפור בעקבות זה. כשנפגשנו המשכתי לספר לו על מה שעבר עליי מעבר לדברים שכבר ספרתי לו, וגם הראתי לו איך הגוף שלי מלאה תפרים. הוא אמר לי שזה מזכיר לו פירסינג, ונזכר בכל העוויתות שהיו תופסות אותי בזמן שהיינו הולכים ביחד ברגל. "עכשיו (בלי כיס מרה) אתה יכול לכתוב בצורה פחות מרירה", אילן אמר לי, אבל האמת שאני קצת ממורמר מזה שאני מקווה שסופסוף יבואו אליי גם דברים טובים. די לי בכל החוויות הלא נעימות הללו בלשון המעטה שאני עובר.
בעבר, כשסבלתי מאבנים בכליות שיתפתי רבים ממכריי באינטרנט על מה שעובר עליי וזה גם מה שאני עושה הפעם, גם אם לא בזמן אמת. אני מקבל לא מעט ברכות החלמה מהירה, ואחת הברכות המקוריות שקיבלתי היא מנאבוקוב, שהוא מבין אלה שמכנים אותי - אב"פ - והברכה היא שלמרות שאני אוהב לראות אחיות שאני לא אזכה לראות הרבה כאלו, כך שהסיפור הזה יכול להיות במובן מסויים מעין אפילוג לכל סיפורי הפנטזיה שלי.
מדי פעם עוד מתקשרים אליי חברים ששואלים לשלומי, וביניהם גם עמי שמשתדל להתקשר כמעט כל יום ולשאול אותי לשלומי. אני אומר לו שאני מקווה כבר בקרוב לחזור להתנדב, והוא אומר לי שמצידו שאני אקח לעצמי את הזמן העיקר שאשמור על עצמי. אני מאוד מעריך את כל אלה שכמוהו מגלים איכפתיות רבה עליי. זה כמובן מחמם לי את הלב.
חודשיים יהיה אסור לי להרים דברים כבדים ולהתאמץ. ללכת ברגל מומלץ, אם כי לא מרחקים גדולים, וכמו כן לעלות מדרגות אבל בזמן שאני עוד עם קליפסים אני משתדל להימנע מזה. העיקר שכל יום מביא איתו את השיפורים במצב שלי, והנה את הסיפור הזה אני מעלה אחרי שכבר כמאמר המשורר, מאיר אריאל ז"ל "יצאתי לשאוף קצת רוח". בשבוע הבא אני צריך לחזור לביקורת בבית-החולים ולהורדת הקליפסים, ואני מקווה להשאיר את בית-החולים רחוק ממני, ולבקר בו רק במקרים משמחים אותי.
- בהקדשה לצוות הרפואי בביה"ח נהריה, בכלל זה כמובן גם לאחיות שטוב שהן היו נקודת האור הלבנה בקצה המסדרון שלי וחלילה לא משהו אחר.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (30/4/2008)
תגובה
shiralan: אני בעברי הלא כל כך רחוק הייתי אחות במחלקה כירורגית ומטופלים עם האבחנה שלך, ראיתי אלפים ואני לא מגזימה..... כנראה שיש הבדלים בין בית חולים לבית חולים מבחינת גישות לטיפול בחולים עם אבנים בכיס מרה. מוזר לי שניתחו אותך כל כך מהר. במחלקה שלי מטופל עם דלקת בכיס מרה מקבל 4-5 ימים אנטיביוטיקה דרך הוריד וצום וחוזר כעבור 3 שבועות לניתוח מוזמן לכריתת כיס מרה, מעטים המקרים בהם מנתחים עם הדלקת(וזה נכתב לטובתו של בית החולים בו אושפזת, כי זה אומר שהמנתח שלך היה מיומן ביותר) בקשר לכאבים, במיון לא נותנים נוגד כאבים כי זה עלול לטשטש את התמונה הקלינית של בטן כירורגית. כאבים חריפים נשעלמו פתאום מתאימים למצב קשה מאוד של פרפורציה (חור באיבר וזליגת התוכן שלו לחלל הבטן), לכן חשוב להגיע לאבחנה לפני נוגדי הכאבים. בקשר לכאבים לאחר הניתוח, אצלנו היה מקובל לתת נוגד כאבים כל 4 שעות, אם מבקשים, לא יודעת למה התעכבו איתך במתן משכך כאבים. בקשר לירידה מהמיטה אחרי ניתוח, גם אצלנו לא היה מקובל לרדת מהמיטה, רק 6 שעות אחרי ורק בעזרתה של אחות כי באמת יש הרבה מקרים של נפילת לחץ דם, סחרחורת והתעלפויות - אני מנסה להבהיר לך, שרוב הדברים שמהם סבלת באשפוז, היה מאחוריהם הגיון רפואי ולא חלילה נסיון של הצוות הרפואי להתעלל, לזלזל או סתם מחוסר אכפתיות.
