חדשות ועדכונים

כל החדשות ›

כיס מלא אבנים אבל לא כסף

ממחשבותיו של מי שעובר ניתוח כיס מרה

א.

אם חכיתי להיות כמו אלה שמחלקים את חייהם ללפני ואחרי חוויה כלשהי שהם עברו, הרי שאחרי מה שעבר עליי בסופשבוע האחרון 24-26/4 לקראת סוף תקופת חג פסח הוא אחת הסיבות (גם אם לא ההכי טובות) לעשות את זה. זה נראה לי סימבולי מאוד לחשוב על מה שעבר עליי להבדיל כחצייתו של ים סוף על ידי משה רבנו, לא רק בגלל החג אלא שבסופו של דבר מעז יצא מתוק וכידוע גם במקרה הזה שאירע לבני ישראל שיצאו ממצרים הם לא ראו לטובה את מה שעובר עליהם.

בכל פסח אני מחכה לאותן מצות מטוגנות שאמא שלי מכינה ואני אוהב לאכול מהן כמה שיותר, כך שאכלתי לא רק את המנה שקיבלתי אלא גם את השאריות. הכל החל כשעה אחרי שסיימתי לאכול את המציות. חשתי כיב קיבה נוראי, כאילו מכניסים לי חרב גדולה מהגב ומוציאים לי אותה בבטן אבל לא יחסתי לזה כל חשיבות מעבר למה שקורה לי בדרך כלל כשאני אוכל קצת מעבר. ניסיתי להתרוקן בשירותים, אבל לא יכולתי. אין לי איך לתאר את אותם כאבים שפשוט הרסו לי את הצורה.

הסכמתי שיקחו אותי להיבדק בחדר המיון, אבל לפני שנסענו לשם עברנו דרך המרפ"ל שנמצא לא רחוק מבניין "אגד" בעכו, מקום מגוריי. זה נוהל שכל מי שנוסע למיון מתבקש לעבור על מנת שלא יחוייב בתשלום על ביקורו שם. היתה שם רופאה רוסיה שככל הנראה בדיוק הערנו אותה משנתה. היא ראתה איך אני מתפתל מכאבים אבל לא היה בזה דיי בכדי להחיש את צעדיה, אך היא הואילה בטובה ורשמה לי הפניה לחדר המיון.

הגעתי לבית החולים בתחושה שעוד מדובר בלא יותר מכאב בטן חריף, מה שגרם לי כבר בעבר לבקר לפחות פעם אחת בחדר המיון בסיטואציה דומה לזו. לא האמנתי שיחלפו עליי לא מעט שעות של סבל, ושעוד יותר מזה למעשה לא ימצאו משהו שירגיע אותי. הכאבים שהיו לי הוציאו אותי מדעתי. הרגשתי שאני עומד להקיא ופחדתי מאוד מהתחושה הזאת, ביקשתי לעשות קקי ומאחר והייתי כבר אחרי נטילת כמה תרופות מרגיעות האחות שטיפלה בי לא יכולה היתה לאשר לי לרדת מהמיטה וללכת לשירותים שמא אקבל סחרחורת ואפול. אז היא הביאה לי סיר מקרטון שאעשה במיטה. אני מוכרח לומר שמדובר במשימה לא קלה כשמדובר בפיפי, אז עד רבה עם הדבר השני אבל הרגשתי שעמדתי בזה והגשתי את הסיר חזרה. למרבה ההפתעה החזרתי אותו ריק.

כאמור ניתנו לי המון דברים בכדי לגמול אותי מהכאבים הנוראים, כשהעלו את האפשרות שכנראה לא תהיה ברירה ויאלצו לנסות ולתת לי מנת מורפיום אני זוכר שאמא שלי התנגדה, אבל הפיגו את חששה שזה לא ניתן בכמות כזו שאתמכר אליו. מה שכן אחרי שהשפעת הסם החלה לעבוד עליי ועדיין לא שיכנעה את הכאב לעזוב, הוא גרם לי לדבר כמו אחד שכבר רואה את האור. עד שכמה מהרופאים שטיפלו בי כבר חשבו שבאתי מהבית אחרי שצרכתי איזו מנה, כמו שאומרים ממש התחרפנתי. עשיתי פרצופים ודיברתי שטויות, בכנות לא חשבתי שאני עובר את אותו לילה בשלום. אלו שסבבו אותי באותה שעה מעידים שאמרתי שאני הולך לפגוש את כל המתים שחסרים לי, והזכרתי אפילו כמה שמות, ביניהם את חנוך לוין ויוסי בנאי שאמרתי שאני הולך למסור להם ד"ש.

בסופו של דבר הוחלט פעם ראשונה בחיי שאני אתאשפז והעבירו אותי מהמיון למחלקה הפנימית. שם כבר אחרי כמה שעות של סבל הרגשתי שאני כמו דג שהוציאו אותו מהמים. צעקתי בשארית כוחותיי שיצילו אותי בתקווה שיזרזו את ההליכים, הרגשתי שלא נותר לי עוד הרבה זמן לחיות. מאחר ועברו כבר לא מעט שעות מאז שהכנסתי אוכל לפה, ושלא לדבר על מים כבר לא יכולתי לדעת בוודאות שמה שאני חש הוא הכאב ולא תחושת הרעב והצמא שלוו אותי לא פעם בהרגשה דומה לזו. בדיעבד הסתבר לי שהיה די לי בזה על מנת להבין שהגוף שלי משדר אליי אותות של מצוקה שאסור לי להתעלם מהן.

אחרי שאמרתי שאני כבר מרגיש הרגשה של מחנק, חיברו אותי לחמצן דרך האף ומאחר ואסור היה לי לשתות, הייתי צריך לשמור על צום, בגלל תרופות הארגעה שנתנו לי נאלצתי רק לקחת טיפות של מים על קצות האצבעות ולהרטיב באמצעותן את השפתיים שלי ואת החך. ההרגשה שאני הולך למות שליוותה אותי עוד במיון לא עזבה אותי, למרות שהשפעת אותו סם שגרם לי לרחף באוויר ולכל מיני הזיות כבר חלפה. מהרגע שהגעתי למיון ועד שהחליטו לאשפז אותי עברתי אין ספור בדיקות.

הסבל שלי נמשך לא פחות מ-8 שעות, מחצות יום רביעי עד לצהריי יום המחרת. אני האמנתי שאני כבר קרוב יותר מתמיד לחזור בתשובה, רק שהכאבים יעזבו אותי. כשעברתי את בדיקת האולטראסאונד נמצאה סופסוף האחות שהביאה לי את הישועה, ואמרה לי ולאמא שלי שלא עזבה אותי שהיא מבינה מניין נובע כל הסבל שלי. היא ראתה בברור על הצג אבנים בכיס המרה, ושלחה אותי חיש מהר לבדיקת איזוטופיים, לא לפני שאותם ממצאים נשלחו למחלקה הפנימית והם נתנו לי וולטרן הדבר היחיד שסופסוף הקל עליי. גם ההמתנה למישהו מוסמך שיוכל להחזיר אותי למחלקה ארכה לא מעט זמן, אבל לפחות התחלתי לראות את קצה הסוף הטוב של כל מסכת היסורים שעברתי. בדיקת האיזוטופיים היתה ארוכה וחולקה להפסקות, אבל עברתי אותה כשאני כבר חצי רדום. לא שמתי לב אפילו לעובדה שהאחות מדברת אליי בצרפתית.

בשארית הכוחות שעוד נותרו לי בזמן שהמתנתי שיבואו לקחת אותי לניתוח עשיתי שיחת טלפון אחרונה, להבדיל כמו אסיר לפני שהוא נכנס לכלא ובחרתי להתקשר להיפרד מאילן. לא יכולתי שלא לשמוע מקולו שהוא מבוהל קצת, אבל בסך הכל הבחירה שלי היתה נכונה, כי הוא ידע להכניס אותי לפוקוס הנכון כשאמר לי לזכור את כל הנאות החיים, בין אם בכל הצחוקים שאנחנו עושים יחד ובין אם שלי לבדי. כמה שהן תהיינה מושלמות יותר עכשיו אם הן כבר לא ילוו אותי באותם כאבים. אילן זכר טוב מאוד את אותם פעמים שהלכנו ברגל עד שהתחילה לכאוב לי הבטן באותו מקום.

כשהאלונקאים באו לקחת אותי הם לא הבינו איך זה שאני עדיין לא לבוש בחלוק, שהיו אמורים לתת לי אחרי שסיימתי לחתום על זה שאני מאשר שינתחו אותי ועל ההרדמה עצמה. כל אחד מהם בנפרד. הרופאה המרדימה שאלה אותי אם יש לי שאלות. אז אמרתי לה שאני מפחד מההרדמה, והיא הבטיחה לי שהיא כלל לא תכאב לי. אצטרך לסבול רק עוד זריקה אחת, וגם אותה אני לא אחוש היות וכבר יש לי מחט בזרוע שהיא תשתמש בה.

 

1     2     3