מסע שורשים - מוסיקת הפולק
(מתקופת האבות עד לזמנו של בוב דילן)
Harry Smith - Anthology Of American Folk Music
באחד מהראיונות שהעניק בוב דילן לתקשורת ב-1985 הוא המליץ לכותב שירים שאפתן להתעלם מכל חומר עכשווי ולשקוע יותר בחומרים הישנים של ג'ון קיטס, הרמן מלוויל, וודי גאטרי ורוברט ג'ונסון. שמעתי לעצתו ואף הוספתי לגלות בעצמי, אחרי קריאה בספריו של אפטון סינקלר, שאפשר להבין בזכותו טוב יותר על מה וודי גאטרי שר.
מי שהפך את ה-''מסע'' הזה למושלם עבורי, היה לא אחר מאשר ישראל דליות, מדי שבת ב-12:00 בתוכנית ''חלום אמריקני'' שערך והגיש בקול המוסיקה. מעבר להיותי פריק של מוסיקה, אני משורר. אני לא נוהג לפרש את שיריי, אך אני מוצא כי זאת הזדמנות טובה להסביר למה התכוונתי כשכתבתי באחד משיריי (בספר השירים החדש שלי - ''כשהירח הוא כמו יהודי נודד'' - הוצאת גוונים): ''היום אני מביט באנשים / כמו וודי גאטרי ופיט סיגר/ ומרגיש כמו עץ, / לפחות מהבחינה הזו / שאני יכול לומר שאלו הם שורשיי...'' (עמוד 75). זה באמת מה שאני חש היום, אחרי מה שקרה לי במשך השנים תוך נבירה בחומרים שהחלטתי לכתוב עליהם הפעם.
אין כמו בוקסות (Box-set) בכדי ללמוד יותר לעומק על תקופה מסוימת או על אמן מסוים, כך היה עם סדרת הבוטלגים 3-1 של בוב דילן, שבחרתי להזכיר אותה לא בכדי. לא הרבה יודעים את זה אבל כשבוב דילן החל את דרכו, הוא בעצמו היה רחוק מלהיחשב לכותב שאפתן, הוא למעשה הופיע עם ביצועים מחודשים שעשה לשירי פולק-בלוז ישנים. בבוקסה הזו של הארי סמית אפשר למצוא את אותם שירים ישנים, כך שהבוקסה הזאת נותנת מעין הזדמנות כאילו להכיר את בוב דילן מאחורי הקלעים, גם אם אין בהם - לפחות בקופסא של הארי סמית - שירים בביצועו, אלא בביצוע האמנים שהשפיעו עליו.
הארי סמית היה מוסיקולוג עם חזון, שמצא לנכון לאסוף תקליטי 78 ולעלות אותם לתקליטי 33, והוא מצוטט כמי שאמר בערוב ימיו - ''אני שמח לומר שחלומותיי הוגשמו. אמריקה משתנה דרך המוסיקה''. יש חוברת מפורטת ובה תוכלו למצוא פרטים על כל שיר ושיר וכן את הפירוט על גילגוליו השונים במשך השנים. כך אפשר לגלות שיר בשם - "Henry lee", שבוצע בין השאר על-ידי ניק קייב. ישנה עוד חוברת אחת, והיא החוברת המקורית שהארי סמית הכין בזמנו, כשהעלה את השירים לתקליטי 33 שהפכו עם השנים לנדירים. בבוקסה שישה דיסקים כשכל זוג של דיסקים משתייך לנושא מסוים.
הדיסק השישי הוא Cd-rom בו תוכלו להתוודע להארי סמית בכבודו ובעצמו. בקופסא 84 שירים שמקוטלגים לבלדות (ירוק), שירי חברה (אדום) ושירים אחרים (כחול). אני לא מבין כל כך את החלוקה לצבעים, אבל נראה לי שמאחורי זה מסתתרת איזו כוונה, במיוחד אם נתחשב בעובדה שאומנים בדורות שאחרי (כמו וודי גאטרי ופיט סיגר) המשיכו עם הקו של שירי החברה ודי סבלו מכך שהסנטור ג'וזף מקרתי האשים אותם בהיותם כביכול קומוניסטים. תוכלו למצוא בבוקסה שירים של משפחת קרטר, בליינד למון ג'פרסון ואפילו את Uncle dave macon.
השירים הם משנות ה-20 עד ל-30 של המאה הקודמת, בתקופה שכל סגנונות המוסיקה חיו לפני לידת הרוק כמו תחת קורת גג אחת, כשאין ממש הבדל בין בלוז, פולק וקאונטרי, לפחות לפי אותם שלושת כלי הנגינה (בעיקר בנג'ו) שניגנו בהם את הסגנונות הללו. מאוד מרגש להריח את ריחה של התחלת הדרך ולתת לצלילים של פעם עוד הזדמנות לחדור גם למציאות של היום. אני זוכר שכשראיתי את הבוקסה הזאת בפעם הראשונה, לא ידעתי על מה ממש מדובר, אבל ככל שהעמקתי לקרוא עליה פרטים, ידעתי שמדובר באוצר שאסור לי לפספס את ההזדמנות לקנות אותו.
Various Artists - Best Of Broadside 1962-1988
אם גריניץ' וילג' היה אזור המועדונים שהסטודנטים של שנות ה-60' אהבו להופיע בו, תרתי משמע, אז Broadside היה העיתון שלהם בו הם אהבו להביע את דעותיהם. בין הבוקסה של הארי סמית לבוקסה של Broadside יש הבדל של כ-40 שנה בין החומרים המוקלטים, אבל בכל זאת מי שעוקב אחר התפתחות המוסיקה, בעיקר הפולק, ימצא בה את ההמשכיות, ולהזכירכם אני כותב כאן על השורשים של בוב דילן.
פעם ראשונה שלי אישית יצא להתוודע לעיתון Broadside היה בזכות All The News That's Fit To Sing, האלבום הראשון של פיל אוקס, כך ששמחתי למצוא עוד שירים שלו ברוח של האלבום הזה ועוד יוצרים שהמוסיקה שלהם לא רחוקה מזו שלו. למרות שאל תטעו, הדיסק השלישי נפתח ב - "Mississippi Goddam" של נינה סימון.
אפשר למצוא בבוקסה גם שירים של פיט סיגר שהיווה גשר לשתי התקופות בין האבות לבנים. אם כבר הזכרתי את דור האבות, אז סיס קאנינגהם, שהפליאה לנגן באקורדיון בזמן שחברה לוודי גטארי ופיט סיגר ל-Almanac Singers, היא בין אלה שעומדים מאחורי העשיה הזאת ששמה Broadside.
בזכות הבוקסה הזאת אפשר לחוש את רוח התקופה של שנות ה-60', וזה מתבטא בכך שמבצעים משיריו של דילן או נשמעים כמוהו. היא מומלצת למעריציו של דילן בעיקר בזכות כך, ובנוסף לכל אפשר למצוא את שיריו "John Brown" ו-"Ballad Of Donald White", מהתקופה שהחליט לכנות את עצמו "Blind Boy Grunt" בכדי לא להאפיל על אמנים אחרים ופחות מוכרים ממנו. את השיר "John Brown" למדנו להכיר רק אחרי לא פחות מ-32 שנים (!!!), כשהוא יצא באופן רשמי במופע האנפלגד שלו.
גם לבוקסה הזו יש חוברת מקיפה ומעניינת על התקופה והאומנים, והשירים שבה מחולקים לנושאים, אך בניגוד לבוקסה של הארי סמית, מי שלא יקרא את החוברת לא יבחין בכך. רוב האומנים שבאוסף הזה נחשבים לבניו של וודי גאטרי. בחוברת יש תמונות מהתקופה, קטעים מהעיתונות המכובדת הזאת וכן מילות השירים, שהלא הן חשובות מאוד במקרה הזה. באשר לויכוח אם שירי מחאה עזרו או לא - זה כלל לא משנה, הם מקבלים בבוקסה הזאת הוקרה לא קטנה לפחות בקרב אלו שכן מאמינים שהם עזרו במשהו. כנראה בגלל זה כמה מהם נותרו בכל זאת אקטואליים עד היום. בנושאים פמיניזם - חוק זכויות נשים, כוח שחור, ויטנאם וכן פצצות האטום והמירוץ אחר החימוש הגרעיני, אפשר למצוא לדוגמא ש''מיקי סכינאי'' בביצוע של פיט סיגר הפך ל''מק הפצצה'', וזהו רק שיר אחד מתוך כמה של סיגר שאפשר למצוא באוסף הזה.
בבוקסה הזו יש 89 שירים (על גבי 5 דיסקים) שמקצתם התפרסמו עם השנים בחוגים שונים, מעבר לגבולות ניו יורק. כמו מעריצי גרייטפול-דד שישמחו לגלות כאן בין השאר את השיר "Morning Dew" בביצוע המקורי של בוני דובסון, וכן כמה שירים, כמו "Little Boxes" של מלווינה ריינולדס ו-"מה למדת היום בבית הספר?" (של טום פקסטון ששר בין היתר גם את "רכבת לאושוויץ") שהתפרסמו יותר בזכות ביצועיו של פיט סיגר.
ברוס ספרינגסטין התבטא פעם ואמר שאנחנו למדים ממוסיקה יותר ממה שלמדנו אי-פעם בבית-הספר. בזכות הבוקסות הללו אני יודע טוב מאוד למה הוא התכוון, ומודה לבוב דילן שלולא הוא לא הייתי יוצא ל''מסע'' הזה. עם הזמן, אחרי התעמקות במוסיקה הזאת התחלתי להבין כמה טעיתי כשחשבתי שמוסיקה של זמר בליווי גיטרה היא מונוטונית. כשלמעשה היא יכולה לעודד אותנו אפילו לנקות את האבק מכמה מספרי ההיסטוריה, ואחרי שיום אחד מצאתי באחת מחנויות הספרים המשומשות ספר עב כרס בשם "A Treasury Of American Folklore", אני יכול להעיד על כך בעצמי.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (6/5/2003)
