גלריה שלמה של עטיפות בספר אחד
לכאורה לא ברור למה לרכוש ספר כזה ובו אלף עטיפות של יצירות מוסיקליות, גם אני לומר את האמת עד ששלמתי עליו ויצאתי מהחנות חשבתי טוב אם אני חלילה לא עושה טעות. למרות שיש לי בספריה הפרטית שלי מדף שמוקדש למוסיקה לא היה לי ברור עם כל הכבוד מה מקומו של ספר כזה. העטיפות בספר נסרקו מאוסף התקליטים של Michael Ochs שמוגדר בגב הספר כבעל אוסף התקליטים הפרטי ההכי גדול בעולם. הספר נפתח בהקדשה לזכרה של אמו שגם אהבה את Little Richard ובתמונה שלו בפתח אותה תקליטיה.
נכון שכמו שלא פעם אומרים בעניין של העטיפות הללו שאבד מהן משהו בזה שבפורמט של דיסקים נאלצו להקטין אותן מהגודל שהיה להן פעם בתקליטים, אבל יש בהן משהו מעבר לאפשרות להציב אותן כיצירות אמנות. בזמנו כשמרתף 10 (מועדון סטודנטים שפתוח גם לקהל הרחב) היה עוד בכרמל, הוצבו על קירותיו עטיפות שונות של תקליטים. דבר שהיה יפה וחבל שבמקום החדש לא מצאו לנכון לחזור לאותו עיצוב שהקהל התרגל אליו.
כשאני באופן אישי רוכש דיסק חשוב לי המידע שבו, ואם הוא חסר אני במידה מסויימת חש יחד עם האכזבה הרגשה של זילזול. אולי באמת במקרים כאלו אפשר להשיג את אותה מוסיקה בדרכים שונות, ישירות מהאמן בדרך מקוונת וכו'... אבל בואו לא נכנס לעניין הזה. רק אוסיף ואומר שדרך אותה חוברת אפשר ללמוד יותר ממה שנדמה.
הסקירה שבספר מתחילה משנות ה-50', ראשית שנותיו של הרוקנ'רול ועד לאמצע שנות ה-90' כשבמשך השנים אמרו לא פעם שהסגנון הזה פשוט מת. אם נשפוט לפחות לפי הספר אות החיים של המוסיקה גם אם הוא השתנה במשך השנים דרך אופנות שונות הוא נמשך, וזה כלל לא משנה אם הרוקנ'רול שינה את צורותיו כמו זה שהוא בא בתחילה מהבלוז.
הספר יצא בהוצאת Taschen בה רואים אור לא מעט ספרי אמנות ואי-לכך עורכיו בחרו שלא להתייחס לאותה רשימה. למעשה מעבר למה שנכתב בכל פרק שמוקדש לעשור אחר, ולפרטים מעטים החיונים למטרת הופעת אותן עטיפות אין הרבה מידע. העטיפות מופיעות בספר זו ליד זו (רובן עוד פחות גדולות מעטיפות של דיסקים) והסידור שלהן נעשה בכוונה בצורה כזו שתראה את הרעיון המשותף ביניהן (לוא דווקא של אותו צלם או אותם אמנים). כמו תקופת שנות ה-60' המאופיינת בלא מעט עטיפות של נופי חוף ולוא דווקא של ה-Beach Boys ומעבר לכך את רוח התקופה.
גם מקומם של אמנים כמו בוב דילן וג'וני מיטשל שציירו בעצמם כמה מעטיפות יצירותיהם אינו נחסך. בעניין דילן רק לאחרונה נודע כי יש כוונה להציג כמה מציוריו במוזיאון בגרמניה, לצד עבודות של פיקאסו ומונק. יש לא מעט עטיפות שהן סתמיות אבל לעומתן כאלה שאני יכול לבהות בהן שעות, במיוחד כשאני מחפש את הדומה והשונה ביניהן והן לפחות בספר לא סתם מופיעות זו ליד זו.
בארץ עד כמה שידוע לי עוד לא יצא ספר כזה, וגם לא ברור אם יהיה הקהל שימצא צורך בו. לפני קצת יותר משנה יצא ספר ובו כרזות ופוסטרים שונים של סרטים, עניין שנחשב אולי בזמנו ליקר ערך עבור אוהבי הקולנוע השונים, ואני זוכר עוד כילד (בשנות ה-70') איך היו לא מעט שהיו צריכים להתחנן בפני בעל הקולנוע בכדי שהוא ברוב טובו יסכים לתת להם אותם אחרי שהגיע הזמן להקרין על המסך הגדול סרט אחר, אבל היום כמה מצער ספר כזה נמכר במחיר מצחיק. מה שכן כמי שהוא בעל אוסף גדול בעצמו שכולל גם יצירות מהארץ, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שז'ראר אלון הוא אחד הצלמים שלא מעט מתמונותיו משמשות כעטיפות. אחד האמנים שלא מעט מציוריו שימשו במשך השנים ללא מעט עטיפות, הוא קראמב שאני אישית הכי אוהב.
אני לא יודע מה אחוז אותן העטיפות שיצאו רק במהדורות המקוריות שלא לדבר על היצירות שמוזכרות בספר שבכלל לא הגיעו לפורמט של דיסקים. זו כמובן אחת הסיבות לכך שערכו של הספר עולה.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (12/8/2007)
- בדיעבד נודע לי שמייקל אוקס הוא אחיו של אמן הפולק, פיל אוקס.
