בימי שישי אחת לכמה זמן אילן, חברי הטוב ואני יוצאים וסורקים את רחובות עכו שבה אנו חיים ויש בה לא מעט דברים מעניינים שצריך רק לצאת ולראות. מרצועת החוף המדהימה במערב ועד שיכוני המזרח. אנחנו יוצאים עם מצלמת וידיאו, כי בהזדמנות זו אנחנו גם מצלמים פינה שבה בכל פעם אנחנו מביאים סיפור של רחוב אחר. כך שאולי הטיולים הללו מזכירים לי במידה מסויימת את אותם טיולים שעשיתי לבדי כשהייתי ילד קטן, אבל יש לזה ערך מוסף מה גם שכמו שאילן לומד ממני על ענייני תרבות אני במסגרת הזו לומד ממנו. הוא איש טבע שאוהב להסתובב עם מצלמת סטילס דיגיטלית, ואנו נעצרים לא פעם בדרכנו על מנת שהוא יוכל לצלם תמונות של כל מיני ציפורים שהוא מזהה אותם לפי סוגי הציוצים השונים שלהם ויודע את שמותיהם ולא רק זה אלא שהוא גם סוג של מגדיר צמחים.
היום במהלך מסענו הגענו לשדה צהוב, אבל מתוך מטאפורה הייתי אומר "מוזהב" והסיבה לכך היא שמעבר לדברים הזרוקים שהיו בשטח ובדרך כלל אפשר למצוא במשטחים כאלה מצאנו גם ערמה של ספרים זרוקים. מי יודע אלו סוג של אנשים משליכים ספרים כאלה שכמה מהם היו מאוד מעניינים. מכל הספרים שמצבם לא היה טוב בלשון המעטה, מזה שהם נרטבו ובכלל השמש שחיממה אותם והרסה את הדפים. מצאתי מתחת לכל הערימה ספר ממש חדש, מה זה חדש לא להאמין כאילו עוד שום יד אדם לא נגעה בו. את ספר "הצוואה הגדולה" של פרנסואה ויון בתרגומו של צבי הרמן, עם כל העניין הרב שלי בספרי שירה עוד לא זכור לי שיצא לי לראות אותו ונראה לי שבמידה מסויימת הוא דיי נדיר. עוד לפני שדיפדפתי בספר ונתקלתי באחד השירים שנקרא "בלדה למרגו השמנה" שכידוע גם בראסנס כתב שיר על מארגו נזכרתי שבראסנס בכלל הושפע ממנו, וספרתי לאילן שלהבדיל כמו שבוב דילן הושפע מדרכי הביטוי העוקצניים של אלן גינזברג גם בראסנס הושפע מאותו ויון שהוא מגדולי משוררי צרפת בימי הביניים.
זה כבר יותר משנתיים שאני מתנדב ב"הבלנדר" בטלויזיה הקהילתית של עכו, ולמרות שעם הזמן תפסתי אומץ להצטלם גם בוידיאו, התפקיד שלי הוא על פי רוב להיות הצלם ואי לכך אני ממעט להופיע מול המצלמה, אבל האירוע המרגש הזה היה אחת הפעמים הנדירות בהן ביקשתי מאילן שיצלם אותי נרגש מול המצלמה. עם דמעות בעיניי אמרתי לו, מי יודע אם ג'ורג' בראסנס ויוסי בנאי זכרונם לברכה לא מביטים עלינו מלמעלה, ואומרים לעצמם איזה טיפוסים מיוחדים הבחורים האלה שלמטה שמצאו את הספר הזה. אילן שהוא לא פעם בראש אחד איתי אמר לי: 'תחשוב אולי שהם בכלל אלו שכיוונו אותנו לערימת הספרים הזו, בכדי שנמצא את הספר הזה'. אין ספק שיש בזה משהו. אני לא יודע אם הקטע הזה יכנס במסגרת כתבה שעבדנו עליה, אבל בנוסף לאותן כתבות שאנחנו עושים יחד אנחנו אוהבים לשמור דברים כמזכרת לעצמנו.
היום לפני שנפרדנו כל אחד לדרכו, אילן חזר למשפחתו לפני כניסת השבת ואני חזרתי לביתי רעב אך מרוצה לאכול ארוחת צהריים מאוחרת. הוא אמר לי שהוא חייב לשאול אותי משהו, 'כשאני מדבר עם עצמי מה אני חושב על הסיורים הללו?'. חשבתי לכתוב את הדברים הללו ולהקדיש לו אותם, כי אני ממש מודה לאל שמכל החברים שיש לי יש לי גם מישהו כמוהו, ואנחנו בכלל מכנים את עצמנו אחים, היות ואילן מכיר אותי מגיל אפס.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (4/4/2008)
