מעשן סיגריה אחרי סיגריה, וחושב כמו ראש של מאפיה על המוות הבא.
כשתפתח המגירה ישלף משם האקדח, כי קרובה כבר השעה. אף אחד לא
מעלה על דעתו שראש המאפיה יהרוג בסוף גם את עצמו. גם הוא לא,
אבל זה מה שעושות לא הסיגריות הכבדות בפה במקום סוכריה על מקל
שכלכך בא לו, אבל מה ההבדל יכול להיות אם במקום הסיגריות הסוכרים
יהרגו אותו, חוץ מזה שאסור לו להראות שמץ מהילדות שנשארה לו.
"תגיד, ראש של מאפיה", אומר ילד שהוא בספק הוא עצמו, כי הוא יושב
לבד בחדרו, "איך הגעת לכל זה?" - "שאלה טובה", עונה הראש בלי להניע
שפתיים ומבלי להוציא הגה. "תאר לעצמך", אמר ראש המאפיה, "שאני
אמצוץ סוכריה ואיתי כל חברי המאפיה ויקראו לנו 'כנופית מוצצי הסוכריות'"
"זה נשמע מדליק", אמר הילד בהתלהבות. "כן, בטח", התחיל ללעוג לו הראש,
בספרי הקומיקס". ובעצם נזכר בתמימות, מה רע כלכך בחוברות הקומיקס
שאהב כשהיה ילד קטן. שם המשטרה לא תחפש אחריהם. הרעיון התחיל למצוא
חן-בעיניו. הוא החל להתמתח על הכיסא, כאילו לא עמד פתאום הילד מולו אלא מעין גואל.
- נכתב בעקבות השאלה שהאחיינית הגדולה שלי, עדי לוי שאלה אותי (כשהיא היתה בת 9)
אם אני יכול לכתוב לילדים בני גילה. אני לא יודע אם זה כלכך לילדים, אבל זה מה שיצא לי.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (1999)
