היא ישבה באמצע חנות ספרים
וגרמה לי לחוש כמו דמות בסרט של וודי אלן.
היא היתה לבושה כולה לבן.
לא ידעתי מי היא, אם אחות אחרי משמרת
או מוזה שהרגישה פתאום חופשיה
גם לשלוף ספר מאחד המדפים בחנות.
הרגשתי מוזר עם זה שהיא יכולה להיות מוזה
ואני פתאום רואה גם מוזות של אחרים.
מצאתי את עצמי חוקר אותה מכל הצדדים
דרך שולחנות הספרים שבחנות.
כשמצאתי סופסוף את הספר שחיפשתי
לא שמתי לב איך נכנס גבר שהיא קראה לו
וביקשה שיראה את הספר שמצאה
והתחילה לקרוא לעצמה.
אני לא יודע אם הוא מושך בעט,
אבל אני הרגשתי החמצה
שיכולתי להציג את עצמי בפניה
ואולי למצוא גם כן חן בעיניה
בזה שאומר לה שהיא יכולה לבוא אליי כמו שהיא
ולהוות לי השראה לספר שלם שאכתוב עליה.
אני מת להשכיב אחת כמוה.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (17/4/2006)
