המחשבה הראשונה שעברה לי בראש אחרי ששמעתי את הירי וידעתי שהוא החליט להתאבד היתה שטוב שהוא עשה את זה לעצמו ולא אני הייתי צריך לעשות את זה. כל הראיות מוכיחות שאין לי יד בזה, אבל מה אם המחשבות כתוצאה מהריב שלנו הוביל אותו לזה. האם ישנה במשהו אם גם אותי המחשבות ניסו להוביל לא פעם לצעד הזה, והאם ישנה במשהו שהמוזה בסוף החליטה להפוך אותי מנרצח, יותר נכון ממי שעומד להירצח פתאום לרוצח.
הוא עשה את זה אחרי שנכנס לחדר וטרק אחריו את הדלת. החדר שהיה מסודר יחסית בירית כדור אחד הפך למבולגן ובין הדברים שהיו פזורים בו מצאתי גם כמה דברים ששייכים לי. הדברים היו המחשבות שלו, מקצתן טען לפני שהוא התאבד ששכח כבר. ידעתי שלא יעזור לי להעלים ראיות, כי תארתי לעצמי שכמה מהם הספיק לעלות על הכתב ובכל מה שקשור בכתב אני לא מעז לגעת מחשש שזה מה שיעשו גם לי אחרי שיבוא יומי.
יצא לנו לדבר לא פעם על זה שאנחנו כמו ורלן ורמבו, אבל בסיפור שלנו לא יהיו "משוררים מקוללים", כאילו כולם דיברו על קנאת סופרים ואנחנו לא האמנו בה. "מה ניסיתם לעשות?", שאל אותי השוטר בחקירה בנימה של לעג. "הרי ברור שאם אדם וחווה יחזרו לגן עדן הם בסוף בכל זאת יאלצו לעזוב אותו". הוא ניסה להסביר לי משהו על תבניות החיים שאי-אפשר לשנות. הוא נתן לי הרגשה שהיינו צריכים להיפרד ושכל אחד ילך לדרכו, אבל משום מה פחדנו לפרק את החבילה מחשש שאנחנו לא שווים בלעדיה ולא שהיו לנו חיים משותפים מעבר לזה שעודדנו זה את זה להמשיך לכתוב.
החוקר הסביר לי שאני אצטרך לעבור כמה שעות של חקירה וגם אם המנורה נראת לי כמו שמש מסנוורת אסור לי לשים משקפי שמש. למזלי הוא היה מוכן לוותר עליה אחרי כמה זמן וכשכיבה אותה נתן לי את ההרגשה שאחרי הכל לא יפילו עליי את התיק הזה. גם המוזה מעורבת בפרשה הזו ולא בגלל שהיא לובשת בגדים כהים שאי-אפשר לראות בהם כתמים היא חפה מפשע.
היתה לי שיחה איתה, חששתי מזה שהמוזה שלי תחזור ותמצא אותנו יחד ותחשוב שאני בוגד בה. זה רק היה חסר שבזמן שאני מנסה להתיר קשרים אני קושר חדשים במקומם. הייתי חייב לקחת את הסיכון הזה, כי לא יכולתי שלא לדבר עם המוזה שלו. לא ידעתי מה יהיה איתה עכשיו, כאילו היא הביאה לו את המחשבות אבל זה הוא שהביא או לפחות השתדל להביא לה את הפרנסה. האם היא תהפך עכשיו לסתם אלמנה שחורה. ידעתי שלא תהיה לה דאגה כספית, אני זוכר שהוא סיפר לי פעם שהיא אמרה לו שהוא לא חייב "לזרוק" כסף על הוצאה לאור של ספר. מצידה שיכתוב את המחשבות שלו על הקיר. היא לא הצליחה להבחין בהבדלים בין צייר שתולה את ציוריו למשורר שהיה שם את שיריו על הקיר מה שהיה נכון אולי רק בתקופת האבן.
"אני יוצא לעשן", אמר לי החוקר ושאל אם אני רוצה להתלוות אליו ולעשן גם. יצאה למשוררים סטיגמה שרק הם לא יכולים להיגמל, אבל כשהגענו יחד אל גג בניין המשטרה כאילו אני כבול אליו באזיקים דמיונים היו שם מספר שוטרים שעמדו ועישנו גם.
המשכנו לדבר כאילו החקירה המשיכה שם מתחת לכיפת השמיים, ופתאום נזכרתי שלפני שהוא הסתגר בחדר הוא אמר שהוא אשם בכל, אבל לא זכרתי על מה היה בכלל הריב שפרץ בינינו אחריו טרק את הדלת בחדרו ופרט לתוצאה שלו לא היה שונה מריבים קודמים שהיו לנו. עכשיו אחרי שהחוקר ידע שאני סופר הוא שאל אם אני אשב לכתוב ספר על כל הפרשה הזו. רציתי כאילו בין הדברים שהיו פזורים בחדר בשעה שהתאבד היו גם החוויות שעברנו יחד מטובות ועד רעות שהיא היתה האחרונה שבהן. אז חזרתי הביתה עם המחשבה שאני צריך לנסות ולעלות כמה דברים על הדף, גם אם מהם החוקר ינסה לדלות פרטים שלא אמרתי לו.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (21/9/2006)
