על "הדלתות" בעקבות קופסאת כל ההקלטות (יצירות האולפן)
בחגים תמיד מדברים על מתנות שקונים זה לזה ויש כאלה שאולי לא יודו בזה אבל הם קונים לעצמם מתנות במיוחד בתקופות של חגים בכדי לצאת מהדיכאונות שהם גורמים. אני מוכרח להודות שאני נמנה על הקבוצה הזו. אני שמח לומר שאני רואה בקניה הזאת את אחת הקניות הכי טובות שעשיתי אי-פעם.
השם שנבחר לקופסא הזו שמעוצבת בצורה של דלת, עיצוב גאוני לדעתי הוא Perception (מעין "תובנה") הוא חלק מאותו משפט מפורסם של הסופר הבריטי, אלדוס האקסלי שחברי הלהקה לקחו ממנו את שמה של להקתם. אי-אפשר באמת לסיים את כל האזנה לקופסא הזו מבלי להגיע למסקנה אחת פשוטה שהיא ללא ספק אחת הלהקות הכי גדולות שקמו מאז ומעולם, אם לא ה-להקה.
אומנם עד היום לא יצא לי ממש להזכיר ברשימות שלי את "הדלתות", אבל זה לא שפתאום התעוררתי יום אחד והחלטתי שאני אוהב את הלהקה הזאת. בילדותי אהבתי שירים שיש בהם אפקטים, ואני זוכר ששיר כמו "Unknown Soldier" פשוט הלהיב אותי בתיחכום שלו, מבחינת סאונד. כמה שנים מאוחר יותר כשכבר ידעתי אנגלית, גיליתי אותו מחדש בערב וידיאו קליפ בעריכתו של יואב קוטנר שהתקיים אי-שם בתחילת שנות ה-90' במוזיאון חיפה. אני בטוח שאיציק (אחי הגדול) גילה את הלהקה הזו לפניי אבל נראה לי שאותו ערב הביא לזה שבאחד מהביקורים שלנו בסניף החיפאי של "האוזן ה-3" שהיה באותם ימים במדרחוב נורדאו הוא ישלוף מאחד המדפים את התקליט הכפול של השירים המוכרים שלהם שאותו רכש בסופו של דבר. מאותו יום המוסיקה שלהם התנגנה אין ספור פעמים במערכת הסטריאו שהיתה לנו. כך שאני אומנם מכיר את אותם שירים שהתפרסמו עם השנים, אבל אני מוכרח להודות שעד היום לא ממש יצא לי להקשיב ליצירות השלמות של הלהקה, שלדעתי בניגוד ל"הביטלס" לא נטחנו יותר מדי ובמובן מסויים טוב שכך.
פעם ראשונה שנתקלתי בקופסא הזו באחת החנויות, חשבתי שהמחיר שלה יקר מדי בכדי לרכוש אותה, אבל בסופו של דבר כשניסיתי לבצע רכישה שלה דרך האינטרנט, שמשום מה התמעמע הבנתי בדיעבד שאין הרבה עותקים שלה. עשיתי טעות שלא רכשתי אותה בזמנו, ומוטב שאמהר לחפש אותה בעצמי לפני שכל העותקים שלה יעלמו כבר לגמרי.
סיפורה של הלהקה נמצא באינטרנט באין ספור גירסאות, כך שאני אחסוך לכם אבל אציין רק כמה נקודות הכרחיות. ההתחלה היתה במקום שנקרא "ויסקי גוגו" שהשמועות מספרות שמה שזירז יותר מכל את סופו של הגילגול הראשון שלה בו נקראה "Rick And The Ravens" (השירים היו יותר בסגנון התקופה ופחות יחודיים) הם הכבלים שג'ים מוריסון ביקש לפרוץ בדרך של פריקת מתחים שעבר מילדות בבית הוריו. המילה האחרונה בבית היתה של אמא שלו, ואביו היה איש חיל הים שהיה חוזר מההפלגות שלו עייף ובכל זאת היא היתה מעבידה אותו בלי שום רחמנות. יש שמפרשים בזאת את מה שכתב עליהם בשיר "The End".
עוד משהו בהקשר להוריו ובכלל למשפחה של ג'ים מוריסון שהם למעשה יורשיו ולקופסא שהזכרתי בהתחלת דבריי, הדיסקים של "הדלתות" יצאו במהדורה חדשה לכבוד חגיגות ה-40 (מה שאומר שהן כבר בנות כמעט חצי מאה. מי היה מאמין?) ללהקה ומוזר, אבל הלהקה התאחדה לפני כמה שנים, מה שעורר כמובן תרעומת. בעיניי עם כל הכבוד לחברים, זה פשוט מגוחך לראות להקה שממשיכה בלי הסולן שלה שהוא כל הרוח החיה שלה. אגב, כנ"ל גם לגבי להקת "קווין".
כבר שנים שאני מחפש את השיר "Who Scared You" שכפי שהבנתי נכתב בהשראת מכתב של סופר דור הביט, ג'ק קרואק ("בדרכים", "בטלני הדהרמה" ועוד ...) לחברו לאותה תנועה ספרותית, אלן גינזברג. בזמנו התקשרתי אפילו לאורי לוטן ז''ל וביקשתי לדעת דרכו איפה אוכל למצוא את אותו שיר מיוחד. הוא לצערי לא יכל לעזור לי, הוא אמר לי שעד כמה שהוא יודע זה נמצא בין הקלטותיה של הלהקה שעוד לא יצאו באופן רשמי. אין ספק שהוא צדק בזה. היציאה הרשמית הראשונה של אותו שיר היתה בקופסא אחרת של הלהקה, ובו 3 דיסקים. אחד של הופעה, שני של שירים שבאמת טרם יצאו ושלישי ממבחר שירים לפי בחירת החברים. לא רכשתי את אותה קופסא, למרות שמאוד רציתי אבל לשמחתי בסופו של דבר מצאתי את החלקים הראשונים שלה (הדיסק השלישי שהוא כאמור אוסף פחות עניין אותי) ורכשתי אותו. יש בו באמת כמה שירים מוצלחים. מה שאולי בדיעבד החל להבשיל אצלי את המחשבה הזו של לקנות את הקופסא הזו הוא שראיתי את המהדורה החדשה של Soft Parade.
באחד הפעמים כשטסתי לארה"ב, בדרך חזרה לארץ שמתי לב שכל הספרים שרכשתי נמצאים במזוודות שכבר לא אוכל לפתוח אותן עד שאגיע הביתה, ואני לא יכול להעביר את הטיסה מבלי לקרוא ולוא רק קצת. אז נכנסתי לאחת מחנויות הספרים שבשדה התעופה ולשמחתי מצאתי ספר מעניין על חייו של ג'ים מוריסון, שאומנם מביא את סיפורה של הלהקה, אבל הוא נכתב יותר כביוגרפיה. אני לא יודע כמה מכם מכירים את סיפור חייו, ישנה שמועה שמעבר לפרק זמן שביקש לקחת מהלהקה בזמן שהוא בצרפת, קרוב יותר לארתור רמבו (אותו משורר צרפתי שהיה לו חיבור אליו ככל הנראה הרבה מעבר להערצה) הוא החליט להמשיך את נדודיו ולטוס אל אפריקה. שם הוא חי עד היום. שוב זו רק שמועה, יש משהו בזה שלא רוצים שאלילים מסוגם של אלביס וג'ים מוריסון לעולם לא ימותו. למעשה כבר התחלתי לקרוא את אותו ספר, אבל מכיוון שאני כאמור לא מכיר את כל השירים של הלהקה חשתי איזושהי החמצה והפסקתי באמצע. בתקופה זו חזרתי לקרוא את אותו ספר ואני לשמחתי רואה את התמונה שלמה יותר.
אני ידוע כמי שאוהב לקרוא את החוברות שמצורפות לדיסקים, ולשמחתי לכל דיסק מצורפת חוברת ובה הסבר כללי על התקופה, בהמשכה גם סקירה קצרה על היצירה עצמה וכמה תמונות נוסף לאלו שישנן גם בדיסק הבונוס עם עוד כמה שירי בונוסים והיצירות עצמן בסאונד של 5.1. כך שמעריצי הלהקה מקבלים בקופסא הזו לא מעט דברים. בל נשכח גם את קטעי הוידיאו - 12 במספר בסך הכל שמחולקות שווה בין ששת יצירותיה של הלהקה, חבל רק שלא מצאו לנכון לייחד לכך דיסק בפני עצמו כך שהצפיה תוכל להיות רצופה. בכל אופן באחת החוברות מצאתי את הסיפור על הופעה של הלהקה אצל אד סליבן שביקש מהם לשנות כמה ממילות השיר "Break On Through" כך שישמע מעודן יותר במסר הסמוי שכויכול יש בו, ובשידור החי על אף שג'ים מוריסון הסכים לשינוי הוא עשה בשלו ושר את השיר כפי שהוא במקור. בעקבות העניין הזה זאת היתה ההופעה הראשונה וגם האחרונה שלהם אצל אד סליבן. זה הזכיר לי את העניין של וודי גאטרי שמספרים שבתוכנית הרדיו ביצע שירים שונים מאלו שהיו ברשימה שנתן לפני השידור, ובמקרה של גאטרי החשש היה ממעשה מרי אחר.
****
עם השנים רכשתי דברים שקשורים בעקיפין ללהקה, כמו בוטלג של אחת מהופעותיו של ג'ימי הנדריקס בה הוא גילה את ג'ים מוריסון בין הקהל וביקש שיעלה לבמה לבצע איתו כמה שירים, אבל לא ממש את הקלטות האולפן שלה. כמי שאוהב לבקר בחנויות דיסקים, ולא תמיד בכדי ללכת לרכוש דברים שאני מראש מתכנן לקנות אותם אלא דברים שמתגלים לי באותם ביקורים. כך שאני נהנה משיחה טובה על מוסיקה עם המוכר בחנות, וגם פתוח לכל מיני כיוונים. זה היה באחד הפעמים בהם ביקרתי את אורן, שעבד באותם ימים בסניף של "הג'אנק" בקרית ביאליק. ביקרתי ומצאתי איזו קופסא שחורה שעליה כתוב "Stages" והיא של "הדלתות". הופתעתי לראות את הקופסא זרוקה סתם בצד, הבנתי שהיא לא במצב טוב אבל שכנעתי אותו למרות זאת שימכור לי אותה. מצאו חן בעיניי ההקלטות המוקדמות של הלהקה וכמו כן שמחתי שיש בה כל מיני קטעי ראיונות עם החברים. יש כמה רצועות קופצות, אבל בסך הכל אני לא מצטער שרכשתי אותה, במיוחד על המחיר ששלמתי עליה באין לה דורש. לצערי לפני כשנה אחרי שעברנו כברת דרך ארוכה ביחד, אורן החליט שהוא פורש מעבודה כמוכר בחנות דיסקים.
****
ב-1991 הבמאי, אוליבר סטון שיחרר את הסרט שלו על הלהקה שמשום מה יש הטוענים שדרכו הרס את תדמיתה של הלהקה. מעניין שעם זה שחברי הלהקה הכירו בזכות היותם סטודנטים לקולנוע סרט כזה ככל שידוע לי לא בא מיוזמתם האישית, וזאת למרות שבכמה מתמונות הלהקה אפשר לראות את ג'ים מוריסון מסתובב עם מסרטת וידיאו בידו. לפני כמה שנים אפילו התפרסם באינטרנט סרט קצר מתקופת ילדותו בו לקח חלק. אז אולי אחרי הכל הם היו הלהקה הראשונה שצלמה וידיאו קליפים? אני מוכרח להודות שאני עוד לא יודע, אבל מעניין מה הוא צילם. משהו בי אומר שהוא לא לקח אותה סתם בשביל הפוזה.
"תעשה בשכל אם תרכוש גם את ההופעה שיצאה לא מזמן", אמר לי המוכר בחנות ושלף את הדיסק המשולש מבוסטון 1970. אמרתי לו שבאמת חשבתי על זה לא מעט בזמן האחרון, אבל אני לא יודע עד כמה זה שונה מ-"Absolute Live" אותו דיסק שכבר שנים אני נהנה להקשיב לו והאמת שדי לי בו בכדי שיהיה לי משהו של "הדלתות" בהופעה. "תעזוב אותך זה לגמרי שונה", הוא ענה לי ולא לקח הרבה זמן עד ששוכנעתי. כי מיד נסחפתי בזיכרון מערב בו אורי לוטן שידר ב"קול הדרך" והשמיע את "Little Red Rooster" מתוך אותה הופעה, ומשום מה שכח את שמו של האמן שהלהקה העלתה לבמה לבצע איתה את אותו שיר. כשהזכרתי לו שזה ג'ון סבסטיאן (מה-Lovin' Spoonful) לא לקח לו הרבה זמן עד שהוא פתח את המיקרופון והודה לי. בהמשך אותו ערב, אחרי השידור נשארתי לישון אצל חבר שמתגורר בתל-אביב, והוא להפתעתי הקשיב לשידור וצחק איך אורי אמר שטוב שיש על מי לסמוך והוסיף את אותו פרט שנשכח ממנו. היום אחרי שאורי לצערי הרב כבר לא בין החיים זה אחד מאותן זכרונות שאחת לכמה זמן שוטפות אותי.
עד היום יצא לי להקשיב ללא מעט הקלטות מהופעות שונות של "גרייטפול דד" וכל אחת מהן סיפקה לי הנאה בפני עצמה. אז נכון אולי שזה היה היחוד הבלעדי של ה-דד, אבל שוכנעתי ששווה לנסות למצוא את זה גם עם "הדלתות" שאני במילא הזמן הקרוב הולך לחגוג בגדול עם המוסיקה שלהם, ועם כל הכבוד לא איכפת לי מכאלה שיאמרו לי שאני מקשיב למוסיקה ישנה. איפה הלהקות של פעם ואיפה הלהקות של היום?
אחרי שכבר הקשבתי לדיסק המשולש אני יודע שבעוד ש- "Absolute Live" מביא סקירה מסויימת של סיבוב הופעות של "הדלתות" מ-70'-69' התיעוד החדש שיצא לאחרונה מאירוע שהתרחש בבוסטון לא רק שהוא תיעוד של מופע שלם שלהם אלא שהוא תיעוד של ערב שלם. למעשה אף אחד מאיתנו לא טעה, המוכר שאמר לי שהתיעוד הזה שונה ואני שידעתי שמדובר פחות או יותר באותה תקופה. על כל פנים בהופעה הזו מבוסטון התנהגותו של ג'ים מוריסון חוצה גבולות, הוא נשמע הזוי מתמיד. הצרחות שלו, האמירות שלא תמיד מובנות אבל בגדול הסאונד של הלקה פשוט מנצח. אני מוכרח לומר רק מה שנראה לי מיותר, ולא שזה חלילה פוגם מההנאה. האמירות של מוריסון זוכות לרצועות בפני עצמן שאורכן לא יותר מכמה שניות, ובניגוד למה שמקובל לא נמצאות בסוף או בהתחלה של כל שיר.
אין לי ספק שג'ים מוריסון אהב לשמוע מוסיקה לא רק ליצור אותה, אחרת הוא לא יכל לכתוב שיר גאוני כמו "When The Music Is Over" בו הוא אומר באחד המשפטים שהמוסיקה תלווה אותנו כל חיינו עד הסוף. מה שנכון לאורי שחזר על זה לא פעם, במילים משלו אם בשיחות האישיות שלנו ואם בדרכים אחרות, נכון גם לגביי ואני מאמין שלעוד הרבה. בין היוצרים העריץ נמנו פרנק סינטרה ואלביס פרסלי. צריך להבין שאם התנהגותו של אלביס נתפסה בזמנו כשלא הבינו למה הוא מנענע את אגן הירכיים שלו כהתנהגות מוזרה שלא לומר לא מקובלת, צריכים להבין מה חשבו על מוריסון.
****
אני מניח שהיו כמה נשים בחייו של ג'ים מוריסון, אבל המוכרת מכולן היא פמלה קרסון שמצאה אותו בסופו של דבר מת באמבטיה (אגב, מוזר שגם אלביס פרסלי מצא את מותו באמבטיה). סיפור אהבתם משום מה מזכיר לי את סיפור אהבתם המוזרה של קורט קוביין ("נירוונה") וקורטני לאב. ג'ים מוריסון סיים את חייו בצרפת לא לפני שהקליט את "American Prayer" - אחת מאותן יצירות שרכשתי כבר לפני שנים, ואני באופן אישי מוצא בה מעין גירסה משלו ל"עונה בגיהנום" של המשורר הצרפתי, ארתור רמבו.
עוד כמה דברים מוזרים שגיליתי בימים אלה בהם כאמור בעקבות רכישת הקופסא אני מנסה להשלים את החסר אצלי בקטע של "הדלתות" הוא ש-"Fatboy Slim" דגם מתוך אותה יצירה של ג'ים מוריסון, את "Bird Of Prey" ועשה ממנה יצירה משלו, ואף לפני כשנה הופק מאחת ההקלטות האחרונות של מוריסון שיר לטובת קמפיין עולמי נגד התחממות כדוה"א.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (22/4/2008)
