ניטי גריטי דירט בנד - "מי יתן והשרשרת הזו לא תישבר"
"ניטי גריטי" היא מכונה לשטיפת תקליטים, אבל אל תדאגו לא תצטרכו לשטוף "כלים", לא רק שהלהקה הזו אינה ותיקה, היא קמה ב-66' אלא שאפילו המוסיקה שהלהקה שואבת ממנה השראה לא מעטה והיא נוצרה לפני שחבריה נולדו, כמו שתבינו בהמשך דבריי עדיין חיה ובועטת. לא רק במחווה הזו אלא גם ביצירה שלה Uncle Charlie & His Dog Teddy ונראה שזה בכלל הקו שמנחה את חבריה.
לפני שאתחיל לספר לכם על המחווה עצמה, אני מבקש להזכיר בעניין של תקליטים ישנים את Doc Watson שהוא אחד מהאמנים שלוקחים בה חלק, הוא מוסיקאי עיוור בן זמננו שברפרטואר האישי שלו שר שירים מהתקופה שלפני תחיית הפולק, כשהיה שותפו של Clarnece White ומזכיר לא מעט אמנים עיוורים שיצרו מוסיקה ומספיק היה לדעת את שמותיהם בכדי לדעת את עובדת היותם עיוורים. פעם ראשונה שנתקלתי בשמו היה כשבוב דילן חזר בתחילת שנות ה-90' לגיטרה האקוסטית שלו, למוסיקה בדומה לזו שיצר בתחילת דרכו שרובה ככולה נותרה על גבי בוטלגים, מספיק להזכיר זאת בכדי לחוש שתרומתו חסרה. ב-World Gone Wrong הוא מבצע את השיר The Lone Pilgrim שכפי שהוא כותב בחוברת הנלוות לאותו דיסק הוא מצא אותו ב"אלבום המשפחתי" הישן של ווטסון. אותה יצירה שנוצרה כמחווה לאנתולוגיה של המוסיקולוג, הארי סמית שכבר כתבתי עליו בעבר, ואולי גם על היצירה הזו של ווטסון אכתוב ביום מן הימים.
נחזור למחווה הזו של "ניטי גריטי דירט בנד". פעם ראשונה ששמעתי על היצירה הזו היתה באחד ממאמריו של מבקר התרבות, רון מיברג שחיבתו לתרבות האמריקאית ידועה מזה שנים. הוא כתב עליה בהתרגשות רבה ואני חשבתי שאם כך כמי שגם מחובר לאותה תרבות אנסה להקשיב לה, ובאמת מי שאוהב קאונטרי עם זיקה לשורשים חייב להשיג אותה. אני זוכר שמיברג הסביר את השם שלה, שהיא במקור שיר גוספל של משפחת קרטר, המשפחה הראשונה של מוסיקת הקאונטרי, הנושא תפילה שהמסורת תעבור בין השנים וחלילה לא תקטע. ראוי לציין שבאמת במשך השנים היו לא מעט אמנים ששרו משיריהם ואפילו אם נקח לדוגמא יוצר כמו וודי גאטרי הוא אומנם כתב שירים מקוריים, אבל הוא עשה שימוש בלחנים שלהם על מנת להלחין את שיריו.
המחווה הזו שיצאה ב-72' זכתה עם השנים לעוד שני חלקים, אני רכשתי את החלק הראשון במהדורה מיוחדת שיצאה לציון 30 שנה להקלטתה. העבודה על היצירה הזו ערכה לא יותר משבוע ימים, אבל העבודה האמיתית היתה בעצם ההתאספות של כל האמנים שלקחו בה חלק. מה שהביא לעובדה שמעבר להיותה אירוע מרגש הוא גם בעל חשיבות היסטורית, לכן חלק מהדיבורים שהיו באולפן צורפו בין השירים. עניין שנראה לכאורה כמפריע לזרימה של החגיגה המוסיקלית, אבל כשמגלים את החן שבעניין רואים שיש בזה מעבר לערך מוסף וחבל שאין את זה בשאר החלקים. אני מוכרח להודות שעוד לא רכשתי את החלק השלישי, אבל אין לי ספק שארכוש אותו בסופו של דבר, ולא רק בכדי לא לקטוע חלילה את "השרשרת" היפה הזו.
על עטיפת החלק השלישי יש ציור של דמותה של Mother Maybelle שלקחה חלק עוד בחלקים הראשונים של אותה מחווה, בחלק השני שגם הוא מוקדש לה נמצאות ככל הנראה הקלטותיה האחרונות. הסגנון המוסיקלי של החלק השני נוטה יותר לכיוון של גוספל, או לפחות לשירים שבמקור היו שירי גוספל. כמו השיר בו הוא נפתח Life's Railway To Heaven שהוא שיתוף פעולה בינה לבין ג'וני קש שכידוע היתה ביניהם קירבה משפחתית. מאוד מרגש לחשוב שהם שניהם כבר לא בין החיים, ומאוד מצער שתרומתו של קש יכולה היתה להיות גדולה יותר. אגב, לגבי קש, בין האמנים שהשתתפו בה אפשר למצוא גם את בתו, רוזאן שממשיכה את המסורת המוסיקלית וכמו כן ידידו נורמן בלייק שליווה אותו בכמה מיצירותיו האחרונות.
מלבדם אפשר למצוא עוד לא מעט אמנים מוכרים ואהובים, אם אתייחס לפחות לחלק הראשון. את ג'ימי מרטין ששר על "גרנד הול אופריי", אותה חגיגה מוסיקלית בסגנון הקאונטרי שרבים מהאמנים התפרסמו בה לראשונה, כמה מהם באותם שירים ממש. כמו Roy Acuff (מאבות הקאונטרי) ו-Earl Scruggs שליווה תקופה מסויימת את ביל מונרו (שנחשב כידוע לסנדק של הבלוגראס) והתפרסם בשנים מאוחרות יותר עם חברו Lester Flatt בזכות שיר הנושא של הסידרה האמריקאית האהובה "יחפים בברלי הילס". בקיצור אפשר לומר שלא רק שאף אחד מהאמנים אינו מבייש את צעירותו אלא גם שהלהקה קיבלה בזכות המחווה הזאת מקום של כבוד עוד בשנות קיומה הראשונות.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (25/6/2008)
