הקירבה של בילי בראג למוסיקה של וודי גאטרי החלה עוד הרבה לפני שניתנה לו הזכות להכיר את וילקו והם חברו יחד לבצע שירים של גאטרי שנשארו גנוזים באיזו מגירה במשך כמה עשורים. תמוה בעיניי שבוב דילן מעלה בחלקה הראשון של האוטוביוגרפיה שלו "כרוניקות" שהוא הכיר את אותם שירים ובחר שלא ליצור איתם שום דבר. אין לי ספק שבמשך הזמן נוצרה תפנית בין דילן לגאטרי, השאלה איפה הנקודה הזאת. לפני שאני אמשיך לחפש אותה אני מבקש קודם להשלים ולומר שבילי בראג כידוע החל את דרכו כאמן בריטי שקרוב יותר לגל הפאנק של שנות ה-80' וככזה היה חשוב לו לבצע שירים עם מסרים. ישנן שתי קופסאות דיסקים בהן ניתן להאזין לתקופה הזו שלו בה ביצע בין השאר משיריו של גאטרי וכן של עוד כמה מבני תקופתו.
העניין שבראג מצא בוודי גאטרי נמשך גם כיום, בתמיכתה של בתו של גאטרי, נורה שהיא אחראית לארכיון של יצירותיו. בהנחיית הסרט שנוצר על חייו והוא מומלץ בעיניי אפילו יותר מ"נועד לתהילה", הסרט המבוסס על האוטוביוגרפיה של גאטרי שדילן ידוע כמי שהסתובב איתה בתחילת דרכו כאילו היא לדבריו התנ"ך שלו, באמצעותה לא רק שניסה לקרב אליו אנשים אלא שאף התקרב ליוצרים שכמה מהם, כפי שהוא מזכיר אותם בסופו של דבר בשיר Song To Woody שכתב לכבודו של גאטרי והוקלט לתקליט הראשון שלו. נורא חסרה לי העובדה שבסרט הזה דילן לא מופיע ואפילו אינו מוזכר. היה ראוי מן הסתם להזכיר אותו לפחות בקטע שבו מוזכרת תקופת אישפוזו האחרונה של גאטרי בה דילן עשה כמעט הכל בכדי לזכות להגיע לרגע בו הוא יישב בחדרו וישיר לו כמה שירים. כמו בקטע מ"המסעדה של אליס" בו נראים בחדרו ארלו (הבן) ופיט סיגר שהיה תקופה מסויימת שותף לדרך.
אני מוכרח לומר שלא כלכך ברור לי העניין של חוסר ההדדיות בין דילן לגאטרי ולהיפך, למרות שלגאטרי לא היתה כלכך היכולת לשלוט ולארגן את העניינים בתקופה שהכיר את דילן שהיתה בדיעבד התקופה האחרונה של חייו, אבל מאחד הספרים שקראתי על דילן וג'ואן באעז דווקא הבנתי שג אטרי בכל זאת הצליח לתת את הטון שלו, גם אם הוא נשמע שונה מזה שהיה כמה שנים קודם לכן. כתוב שגאטרי סירב לתת לבאעז לבצע את שיריו, אני לא יודע אם זה מתוך השמרנות שלא היה נהוג לתת לנשים לשיר, מה שנראה לי מוזר כי לא מעט נשים אפילו אלה מהקשות יום היו מוצאות בזה דרך לשחרר עצמן מכל העול שהיה עליהם. לי באופן אישי נראה שזה מתוך החשש שהשירים יאבדו מהאופי שלהם, כי גאטרי ידוע כמי ששם פס על חוקים. נסע כנוסע סמוי ברכבות משא וגם הגיע למפעלים מסויימים לעודד את העובדים בו להתמרד נגד ההנהלה ולקבל את הזכויות המגיעות להם, ומעבר לכל זה גם שיתף פעולה עם יוצרים כהי עור, כמו הודי לדבטר ("לדבלי"), סוני טרי ובראוני מגי. בכל מקרה זה לא עזר לו הרבה, והיא בסופו של דבר ביצעה משיריו בסוף שנות ה-60' בערב המחווה הראשון לזכרו וגם בדיסק שלה Dark Chords On A Big Guitar מלפני כמה שנים, היא מזכירה או תו בשיר אחד יחד עם כל מיני אנ שי שם אחרים שהלכו לעולמם וחסרים בנוף של היום. אם בתחילת דבריי חיפשתי את נקודת המפנה בין דילן לגאטרי ההרגשה שניתנה לי אישית שגאטרי כאביו הרוחני של דילן (למרות שדילן מגדיר אותו כיום כאליל הראשון שלו) הוא לא הכיר ב"כלה" (דילן מעולם לא התחתן עם ג'ואן באעז, אבל אחרי הכל הם היו באותה תקופה ביחסים מאוד קרובים) הוא זוכה ליחס דומה לזה בחזרה מבני הזוג.
בשירים המאוחרים של גאטרי אלו שוילקו ובילי בראג בחרו לבצע יש כמה עניינים שלא עלו בשיריו המוקדמים, כמו חיבתו הרבה לשחקנית הקולנוע, אינגריד ברגמן. לכאורה מוזר, לא זכורים לי הרבה שירי אהבה שלו במיוחד בכאלה שהוא מזכיר שמות ספציפים, אבל יחד עם זאת עוד בשיריו המוקדמים הוא אהב להזכיר את אמני התקופה שלו. באחד מביקורי בחנויות ספרים משומשות בארה"ב מצאתי ספר ובו מיטב הכתבים שלו שבמידה מסויימת דיי משלים את ספר הציורים שהוא מביא כמה מהם. כמו כן מוזכר עניין החיבה לשחקנית וגם עניינים אחרים שלא את כולם הספיק ממש לפתח. אפשר לומר, היום אחרי שקראתי כמה ספרים על גאטרי אני רואה את זה בצורה ברורה יותר. וודי נכנס לעניין המוסיקה לגמרי במקרה בזכות קרוב המשפחה שלו, אמן הקאונטרי, ג'ק גאטרי בעל הלהיט Oklahoma Hills. ומעבר לשיתוף פעולה קצר ביניהם אפשר להבחין בכך שוודי לא רצה להיות זמר של להיטים, היה חשוב לו יותר העניין של זכויות האדם ומצא את הצורך לתעד דברים שלמד על בשרו ולדעתי בזכות כך זוכרים אותו כיום טוב יותר משאר בני התקופה שלו. באחד הפעמים שבהם הסתובבתי בביקור האחרון שלי בארה"ב, בעיר התחתית זכיתי לעבור ברחוב לגמרי במקרה בזמן שאיש קשה יום שר את אחד משיריו המוכרים של גאטרי This Land Is Your Land ועברה בי כמובן צמרמורת מרוב התרגשות. הייתי מגזים ואומר שמעבר לעובדה שלא זכה להקליט את שיריו האחרונים אלא רק לכתוב אותם ולהניח אותם באיזשהו מקום הוא לא ראה את עצמו כזמר. השירה היתה רק הדרך שלו להעביר את עצמו לאחרים שישמעו אותו, במקום שיעמוד מעל בימה כפוליטקאי בעצם כל מקום שדרך בו ואנשים התגודדו סביבו להקשיב לו הפך למעין במה מאולתרת, כשעל הגיטרה שלו הסיסמא הידועה שלו "This Machine Kills Fascists".
כאמור בילי בראג ממשיך גם כיום ללוות את וודי גאטרי, ונותן את חלקו מעבר ליצירות הקודמות שהזכרתי גם בהוצאה לאור של ספר מציוריו, ובכך למעשה הופך לאחד היוצרים מבני הדור הצעיר יחסית שמלווה אותו כבר דרך ארוכה. ככל הנראה בעניין רב יותר וזה לא המקום שאתחיל להזכיר שמות, אבל הזכיר את העניין שכל מה שהעלתי כאן על הכתב נובע מכך שבביקור האחרון שלי בארה"ב המשכתי את החיפוש האישי שלי אחר דברים שלו ומצאתי כמה דברים מעניינים. בהקדמה לספר הציורים בילי בראג כותב שהוא ראה את הדחיפות של הוצאת ספר כזה היות ודרך אותם ציורים שגאטרי השאיר אחריו הוא למד עליו לא פחות מהשירים בעצמם. הצורך של גאטרי ביצירת אותם ציורים היתה העובדה שכמה מהם בעיקר אלו שנועדו במקור כשלטים שימשו לו למחיה. כמה מהציורים צורפו בעבר גם לאחדים מספריו כמו בספר "נועד לתהילה" וזו היתה ההתוודעות הראשונה שלי אליהם. אחרי שדילן הגדיר אותו כתנ"ך שלו ראיתי כחובה לקרוא אותו.
כך שהספר הזה הוא במובן מסויים סגירת מעגל, אבל אני מאמין שגאטרי ימשיך ללוות את כל אחד מאיתנו גם בשנים הבאות.
תודה לאיציק אביעד, אחי הגדול שאוהב לשמוע מוסיקה טובה ובכלל זה את המוסיקה של בילי בראג שבזכותו התוודעתי אליו, ותודה ענקית על זה שבזכותו אני מצליח לחיות קרוב יותר את הרוח האמריקאית שאני אוהב.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (18/8/2007)
