יענקל'ה רוטבליט הוא לא מהיוצרים שצריך להציג אותם, הוא מוכר ושיריו ידועים ובכל זאת מהיצירות שהוא מקליט כמשורר ששר את שיריו יוצא צד אחר. כפי שהוא הגדיר זאת באחד מראיונותיו הוא שר את השירים שהוא כותב ואחרים לא היו מוכנים לשיר אותם בגלל המסרים שבהם. אחרי שיצרתי איתו קשר דרך ציפי הראל שמנהלת את האתר המושקע והיפה שלו, שלחתי אליו את ספר השירים השני שלי בהקדשה: "מי אמר שלא יפה לשיר את האמירה שלא יפה להיאמר". אין לי ספק שאני אישית אם הייתי זמר הייתי מוכן לשיר את השירים הללו שלו, ונראה לי שאני לא היחידי שהיה מוכן לעשות זאת.
"מדינת היהודים" היא היצירה השלישית בסך הכל של רוטבליט כזמר שכתב לא מעט לשמוליק קראוס, אריק איינשטיין, יהודית רביץ ועוד שורה מכובדת של יוצרים אחרים. הוא מגובה בו בכמה מחברי להקת "דבק" שהם דיי חדשים בשטח, אבל הם מאותם יוצרים צעירים שיודעים מה הם רוצים מעצמם ולמרות שהם לא שרים משירי המחאה שלו יש להם שירים נוקבים משלהם וכדאי לשים לב גם אליהם.
בשונה מיצירותיו הקודמות, "מדינת היהודים" נחלקת לשני חלקים שיצאו בזמנים שונים זה מזה. רוטבליט מטיב לצייר את תמונת המצב של ישראל של תחילת שנות האלפיים. אם בשיר "מאהבת ואוייבת" בו הוא מספר על מאהבת ואוייבת, בת פליטים ששוכבת עם מישהו משארית הפליטה והם כמו מלחמה ושלום באותה המיטה ואם ב"שיר ארצישראל" שמזכיר את עניין פינוי ההתנחלויות וקורא בפזמון החוזר שלו: "תפעיל את הבולדוזר אריק בוא נתחיל להרוס".
אפשר בצורה קצת אירונית למצוא ביצירה החדשה הזו את דו"ח מבקר המדינה, רק שרוטבליט סוקר בה לא רק את כל הדרך שעברנו כעם אלא גם את כל דרכו הפוליטית והוא ראוי לכל הערכה שהיא. רוטבליט החליט לפתוח את החוברת של "מדינת היהודים - חלק א'" בסיפור קצר על מה שהביא אותו ליצור את היצירה הזו, ומזכיר את העניין של האמירה ואת העובדה שלדעתו הוא הפך ל"אנדרטת הנצחון של התבוסה", "חתיכת היסטוריה מפוארת שנמאס לחלוק לה כבוד" ואני חולק על דבריו, לדעתי הערך של יצירותיו רק עולה עם השנים.
את יצירותיו הקודמות - "כך שחררתי את ירושלים" שבה הביא בשירים תמונות שלו כחייל שאיבד במלחמה על עיר הבירה הקדושה חברים ואף איבד את אחת מרגליו ואת "מכתבים מבית רביעי" שהוציא ב-1989 כעשור אחרי, היה קשה להשיג במשך שנים. אך הן יצאו במהדורת דיסק כשבכל אחד מהם נוסף שיר חדש לפני צאת "מדינת היהודים" והיו כמבשרות את מה שעתיד לבוא. אני זוכר כמה שהעניין ריגש אותי באופן אישי שסופסוף יהיה לי גם מיצירותיו.
אחרי מותו של מאיר אריאל ז"ל חיפשו מי מהאמנים יכול להיחשב לאמן שימשיך את דרכו וזרקו את העניין על האחים (שחר ואהוד) אריאל, הבנים של מאיר שעם כל הכבוד בסופו של דבר העדיפו להיות הם עצמם וטוב שכך. יענקל'ה רוטבליט שיבדל לחיים ארוכים, החל את דרכו בסוף שנות ה-70', באותה תקופה של מאיר ואפשר לומר שכמעט מאותן מסיבות (הרקע הצבאי שכבר הזכרתי) ולא רק זה שגם השפה שלו היתה מאז ומתמיד ציורית.
כיום כבר כמעט ולא נותרו יוצרים שחשוב להם למתוח איזו ביקורת כמו שהיה נהוג בשנות ה-60' ובשנים אחריהם, בוב דילן עם כל הערכתי אליו שכח לדעתי להיות הוא עצמו ואמנים אחרים לא עושים את זה, כי זה כבר לא באופנה. רוטבליט הוא מאותם יוצרים שלדילן אם במודע או לא היתה השפעה עליהם, אני מתייחס לעניין של מודעות, כי לי אישית לא יצא לשמוע או לקרוא ראיון בו רוטבליט העלה את העניין הזה אבל יחד עם זאת הזכיר שהוא ממשיך להקשיב לאמנים ביניהם הראפרית, מיסי אליוט, שהאמירה עוד חשובה להם, כמו שלו בעצמו.
הרצל, כותב "מדינת היהודים" במקור, לא נעדר מיצירתו של רוטבליט. בחלק השני של היצירה ישנו השיר "הרצל גילח את הזקן". לכאורה הרצל אחר, אבל במשפט: "... הוא לא מוכר עוד חזון יש לו מעט לשימוש עצמי בלבד מן ציונה כזאת מאיפה באת" נראה שהוא פשוט החליט להעניק לו חיים אחרים, של אחד שכאמור החליט לגלח את הזקן ופותח בדף חדש.
אם נראה שבחלק השני רוטבליט מאבד כיוון זה ככל הנראה בכוונה, החלק הזה לא פחות מוצלח מהקודם. אחרי השיר "הנה באה האנרכיה", אחד השירים הכי רועשים מבחינה מוסיקלית שהוא ביצע עד היום, וסיפור קצר על "גברת קפקא" בחר רוטבליט לסיים בשיר "קול דממה דקה" בו הוא מחזיר אותנו כעם אל המדבר כהתייחסות לזה שבשנים האחרונות מדברים על זה שאנחנו חיים בהרגשה שאין לנו ממש מנהיג שמגיע לו לעמוד בראש המחנה. בשיר הזה רוטבליט מעביר לדעתי את המסר שכסופו של הדייג במשל "דג הזהב" שבגלל שלא ידענו מה טוב לנו אנחנו יכולים לחזור חלילה לנקודת ההתחלה.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (6/4/2007)
קישורים
כמה מאמירותיו של רוטבליט (ויקיציטוט)
