כלכך מרגש לחלוק חוויה עם מישהו שהוא כבר לא בין החיים וזיכרון שקשור למוסיקה שחווינו איתו עוד חי בזכרוננו. לשםכך היה חשוב לי לראות את ההופעה של ריצ'רד קליידרמן למרות שהאמת היא שמזמן לא יצא לי לשמוע את המוסיקה שלו.
לפני לא פחות משלושים שנה, עוד הרבה לפני שגיבשתי את טעמי המוסיקלי, ושמות כמו פיט סיגר ובוב דילן לא אמרו לי דבר. ביקשתי מסבא שלי (אביה של אמי) מרקו עליו השלום שירכוש לי ליום ההולדת כמה תקליטים. זה היה רק שגיליתי את האוצר המוגדר בשם "מוסיקה" שנוגנה אז לרוב על תקליטים ומצאתי בזכות תוכנית של אהוד מנור ז"ל "עד פופ", כי אני אוהב את הזמרת, לורי אנדרסון שהיה לה אז באותם ימים להיט בשם "הו סופרמן". סבא קנה לי את התקליט שלה והוסיף על דעתו עצמו גם תקליט של קליידרמן, הוא חשב בצדק או לא שאם הילד כבר מקשיב למוסיקה מוטב אם יאזין גם למוסיקה קלאסית ועד רבה אם בהשוואה למוסיקה הקלאסית של כל המלחינים הגדולים נחשבת לקלה יותר.
ביקורו של קליידרמן הפעם לארץ לא לווה פירסום גדול כמו שנדמה היה לי בפעמים הקודמות, בכל אופן שמתי לב שב"עכבר העיר" נערך חידון עם הגרלת זוג כרטיסים, למרות שאני מעולם לא זכיתי בכרטיסים להופעה, החלטתי לנסות את גורלי.
חשבתי שאני הולך לראות את ההופעה של קליידרמן באודיטוריום חיפה לשם הנוסטלגיה אבל מעבר לזה צפוי לי ערב של שיעמום. אני צפיתי שאשב באחד המקומות האחרונים באולם, כך שהיתה לי הפתעה גמורה לגלות שהכרטיסים הם לשורה החמישית. אך לא עבר הרבה זמן וכבר הגיעה למקום גברת שטענה שלקחתי את מקומה. היא הלכה לקרוא לסדרן ואני כבר דמיינתי את עצמי מובל על ידו במבוכה רבה החוצה, כי ברור שמי ששלמה על מקומה כ-300 ש"ח מועדפת על פניי. הסדרן הגיע ופתר את הבעיה, "הכרטיסים הם בכלל לישיבה על הבמה". זה נשמע לי הזוי, ואני עניתי לו שזה לא בסדר כשלא עשיתי שום חזרה על היצירות שינוגנו בערב.
הופתעתי מזה שישנן מקומות כאלה באולם, ושמתי לב שגם היושבים מימיני ושמאלי הופתעו לא פחות ממני. מדובר במקומות עם כיסאות קבועים לריצפה שהם העתק למקומות באולם, רק בהבדל אחד שבאיזור זה של המוזמנים רואים את מה שמתרחש על הבמה גם כשהוילונות סגורים. העובדה הזאת מחזירה את האמנים לצורה שבה נהגו להופיע בשנות השישים, ואומר כשהקהל מקיף אותם ב-180 מעלות.
לפני שקליידרמן עלה לבמה היה יפני אחד שכיוון את הפסנתר שלו כיוונים אחרונים ובזמן הזה תפסו את מקומם אחרוני הקהל ו-11 הנגנים שליוו אותו כל הערב. קליידרמן ניגש למקומו מאחת הכניסות בזמן שהיה כבר חושך באולם והכרוז הילל אותו וקרא בשמו.
הערב הזה החזיר אותי בגדול לזמנים ההם, כך שאני מבקש שלא להתייחס לכל אלה שמקטרגים את המוסיקה שלו. נזכרתי בקסם שהילך בי אז כשהייתי מקשיב למוסיקה שלו ואיך רציתי ללמוד בעקבותיו לנגן על פסנתר שאוכל גם אני להגדיר את הקטע שלי עם פסנתר כמו שהוא הגדיר אותו בערב כ"סיפור אהבה" ובעיקר לאגיע כמוהו לארצות אחרות. לצערי לא למדתי פסנתר, כי השיעורים האלה נחשבו ליקרים ובאכזבה הזאת הסתיים הקטע של קליידרמן בפרק חיי.
בקטע הזה אני חייב לומר דבר אחד לפחות מנקודת ראות שלי והיא אם לימודי מוסיקה קלאסית שנתפסים כשיעמום בקרב קהל צעיר נראים מרתקים יותר בזכותו של מישהו כמו קליידרמן לא מפריע לי שיקטרגו אותו כסוג של שמאלץ. זה מזכיר לי באופן אישי מה שפראנק זאפה עשה בשלב מסויים מחייו כשביצע מיצירתו של אדגר וארזה, אני מתיייחס לצורך העניין לתרומתו בתחום המוסיקה הקלאסית, ונכון שהוא פיתח לסוג של גאונות משלו, אבל לזה אני לא נכנס, כי ברור שכבודו של כל אחד במקומו מונח.
אם היה עניין שנדמה היה שכולם בלי יוצאים מן הכלל דיברו עליו בערב הזה, לפני שזכו לראות את קליידרמן בכבודו ובעצמו הוא שזוכרים אותו עם הפוני שלו. זה היה מובן מאליו שהשנים שחלפו מאז שיא תהילתו שינו גם בו משהו, לבסוף הסתבר שאומנם בלוריתו התדלדלה, אבל בכל זאת נשאר שיער על ראשו.
ההופעה מציגה צד נוסף של קליידרמן והוא ההומור שלו. מלבד כמה מילים בעברית הוא דיבר עם הקהל באנגלית שהוא הודה שגם בה הוא לא שולט כלכך, אז יהיה לו יותר קל לדבר בצרפתית. קליידרמן שילהב את הקהל ביצירות שהוא ניגן ולפני כל יצירה חדשה שניגן חילק את התווים של מה שכבר נוגן כך שבמחשבה שניה לא יוכלו לצפות ממנו בשלב ההדרן לשוב ולנגן אחת מהן.
לפני ההפסקה הוא התחיל לדבר עם הקהל ביפנית, כאילו הוא שכח ולוא לרגע לפני איזה קהל הוא מנגן הערב, אז אחד מהנגנים שליוו אותו הלך והזכיר לו, בין אם זה קטע מבויים או לא זה הצליח להפתיע ולהצחיק כאחד את הקהל, וקליידרמן הנבוך אמר שהוא שכח לגמרי מה הוא רצה לומר, אבל יש לו הפתעה והיא שיוצאים להפסקה.
כשהיינו עושים את החגים כל המשפחה אצל סבא וסבתא והמוסיקה של קליידרמן היתה מנוגנת מתקליטים באופן קבוע היינו חושבים בינינו אם מישהו שם לב שהצד הראשון הסתיים וגם הצד השני ינוגן בהמשך. הקהל שהגיע להופעה ויצא להפסקה לא ויתר וחזר בהמוניו גם להמשך.
המחצית השניה החלה שוב לא לפני שהפסנתר של קליידרמן שוב עבר כיוונון, והוא חזר לבמה עם ג'קט חום במקום השחור שלבש קודם. גם בחלק השני היו כמה קטעים מצחיקים, כמו קטע אחד בו נשמע כל זמזום של דבורה שמטריד את קליידרמן עד שהוא מאבד מסבלנותו ושולף אקדח צעצוע לפגוע בו כשמישהו מאנשי הבמה בסופו של הקטע זורק לכיוון שלו בובה.
המחצית השניה היתה לדעתי קצת משעממת, נוגנה בה יצירה ארוכה מתוך הסרט טיטניק אבל בכדי שיהיה לי מעניין יותר, כמו שאיציק (אחי הגדול) יעץ לי לפני שנים כשעוד לא נחשפתי ליצירות קלאסיות, דמיינתי את מה שקורה בתוך הצלילים. אז חשבתי על תוספת שהיתה יכולה להתאים לכמה רגעים כאלה אם היתה רקדנית בלט על הבמה.
יאמר לזכותו של קליידרמן שהוא רומנטיקן גם ביחסו לקהל שלו והוא לא שוכח את אף אחד מהצדדים שמקיפים אותו. הוא כאמור חילק את התווים שלו במתנה, אבל ככל שההופעה הלכה והתקדמה הוא היה מוכן בהומור לוותר על חלק מהפסנתר שלו וגם על הכיסא שישב עליו והחל לסחוב אותו לכיוון הקהל.
באחד משיאי הערב נוגנה מחרוזת מלהיטיו של סטיבי וונדר והיצירה "אל תבכי לי ארגנטינה" שהיה לה משמעות כפולה הפעם עבורי, סבא מרקו נולד בארץ הזאת שכל חייו, עד לפני שאיבד את זכרונו חלם לשוב ולבקר בה.
המחצית השניה אופיינה בפחות קטעים שהפכו ללהיטים שלו במשך השנים אלא יותר בקטעים מכל מיני פסקולים של סרטים ומחזות, כמו השרשרת המוסיקלית שהיתה "תנו לשמש יד" כמובן מתוך "שיער".
יצאתי מהאולם בהרגשה שסבא מרקו היה שמח לדעת שהלכתי לראות את ההופעה הזאת של קליידרמן שאולי אם היה מדובר בזמנים טובים יותר היה נהנה ממנה גם בעצמו, בכל אופן הנוכחות שלו באוויר לא עזבה אותי לכל אורך הערב.
תודה גדולה לדודה שלי, מרים דגן על החוויה המשותפת.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (4/3/2012)
