מופע האיחוד של "ז'אן קונפליקט", אחת מאותן להקות שרונן בן-טל היה חבר בהן לפני לא פחות מעשרים שנה (קשה להאמין איך שהזמן טס) מתחיל (בתיעוד שקיים) בזה שמישהו מבין הקהל צועק "הלך ה'פינגווין'" (למי שלא יודע אחד מהמועדונים בשנות ה-80' שהיו בו לא מעט מופעים של להקות רוק ישראלי שנחשבו אז לשוליים) ומאז כמה מצער הלכו עוד כמה סמלים של אותו עשור, אפילו המתופף זאן ג'אק גולדברג שנדמה שאין מישהו שהוא לא תופף אצלו.
בכניסה לצד הקופה המאולתרת שבה נמכרו הכרטיסים לערב נמכר גם הדיסק המשולש "שקיות" שמכיל את הדיסק החדש "תקלה במנגנון ההדחקה" וגם את היצירות הקודמות "אחד מול אחד" ו-"תיקיות" (שלמעשה אין יצירה שנעשתה מתוך מחווה לאותן להקות שוליים יותר ממנה). ודאי שרכשתי, למרות שעוד יש לי את הקלטות המקוריות, אבל מיותר לומר שהאיכות שלהן ירדה עם השנים. בתקופה שבה נוצרה המוסיקה הזאת, התחלתי את לימודיי בתיכון, ואני זוכר איך האהבה שלי למוסיקה התחלקה באותם ימים לשני חלקים - למוסיקה אמריקאית שורשית ולמוסיקת רוק ישראלית דווקא מהשוליים. לכאורה שני קצוות של מוסיקה שאין להם קשר, אבל המכנה המשותף שלהם שאת כל אחת מהן לא מרבים להשמיע. בין אם מוסיקה אמריקאית בגלל שהיא נחשבת להיסטוריה והמוסיקה הישראלית מכיוון שהיא בשוליים, יואב קוטנר שדאג לחשוף אותה בתוכניתיו הגדיר אותה באותה עת "מחתרת הקסטות". מיותר לומר שמאז מוסיקת השוליים הזאת עברה יותר למרכז, כך שזה אך טבעי לקבל בחזרה את רונן בן-טל שתרומתו אחרי הכל היא גם כמפיק מוסיקלי של שורה של אמנים כמו "נוער שוליים"(ממנה יצא דודי לוי שמלווה אותו היום, וכזכור גם מיקיאגי שאפשר לשמוע אותו ביצירות האולפן של הלהקה) ואת להקתו.
המופע החל ב-23:00, שעה אחרי המועד שנקבע לתחילת המופע, כפי שרונן סדיס, חבר טוב שהסכים להצטרף אליי, אמר לי חוק בל יעבור - מופע רוק אף פעם לא מתחיל בזמן, ועוד בתל-אביב. לא רק שנוכחתי לראות שהוא צודק אלא שנזכרתי שבאמת בפעמים שבהם מעבירים שידורים ישירים ברדיו משמיעים שירים מתאימים לפני שניתן האות להעביר את השידור לאולם שבו מתקיימת ההופעה. אותם שירים שבמקרה זה נזכרנו שאהבנו בתקופה ש"אור כשדים" פעלה ואני באמת לא יודע איך זה ששום תחנת רדיו לא לקחה על עצמה להעביר את האירוע המיוחד הזה, שככל הנראה התיעוד שלו יהיה יותר בזכות המוני הקהל שצילמו אותו במצלמות שונות. המופע היה בעמידה, בתחילה רונן ואני מצאנו מקום לשבת על שולי המדרגה שמול הבמה, אך כשכבר המופע החל עמדנו לכל אורכו.
ההתרגשות שאחזה אותי לאורך כל הערב היתה לא פחות גדולה מזו שהיתה לי בשעתו כשראיתי את "מינימל קומפקט". רונן בן-טל עומד על הבמה חי את מילות השירים שכתב ושר לא פחות מאת המוסיקה עצמה המופקת על ידי חבריו, על הבמה מימינו דודי לוי ומשמאלו עובד אפרת ומאחוריו ניר מנצור. אחרי שזכיתי לראות הופעה שלה הייתי צריך להבין שזו לא עוד סתם קלישאה שאומרת שכל עוד יש חיים יש תקווה אלא ממש כך, ולמרות זאת נראה לי שהיה לי קשה להאמין שאזכה לראות באחד הימים גם את רונן בן-טל על הבמה.
רונן בן-טל פתח את המופע, כפי שהמעמד חייב, בכמה מילים לזכרו של ז'אן ג'אק גולדברג שהיה עצוב לא לראות אותו על מערכת התופים, ואמר שהערב מוקדש לזכרו. יש כאלה שסוברים שקצת מוזר לפנות בדיבור ישיר לאדם שהלך לעולמו, אבל נדמה שהפניה לזאן היתה מחובת המציאות מעצם זה שהרעיון לאיחוד עלה בערב לזכרו, ולא פחות מזה שנוכחתו היתה מורגשת באוויר. רונן אמר שהוא היה איתם בזמן החזרות וגם בהפסקות הם דיברו עליו.
המופע היה ארוך פחות מהמצופה, אולי חצי מאורכו לולא היו מבוצעים בו ממש כל השירים, מבלי לחזור על כמה מהם, אבל הכי חשוב שלפחות הקהל קיבל את כל השירים שציפה לשמוע. כאילו לא עברו כלכך הרבה שנים מאז שנכתבו. רונן נתן מופע נפלא ודאג לעדכן כמה מהשירים, בצורה דיי ספונטני כמו בשיר "טלוויזיה" בו הזכיר את שפעת החזירים ואילו בשיר "ארמסטרונג" שהוא השיר היחיד שבכוונה חזר וביצע אותו מההתחלה כאילו טעה בזה שאמר שעברו 20 שנה לנחיתה על הירח כפי שנכתב, במקום 40 שנה. הערה שאני העלתי בפורום במסגרת הדיונים לקראת ערב האיחוד, שהשיר נשמע אקטואלי יותר מתמיד. במופע בוצעו גם שירים מהדיסק החדש שההתרשמות הראשונית שלי היא שלמעט שיר הנושא "תקלה במנגנון ההדחקה" הם פחות קליטים מהשירים שביצירות הקודמות, אבל ללא ספק שווה לשים גם עליהם את האוזן ולהשמיע אותם ברדיו.
חברי להקת "אור כשדים" עלו למספר הדרנים, כשבהדרן האחרון הם ירדו מהבמה לא לפני שרונן נתן נשיקה על הקרחת של עובד אפרת. האמת שהוא עושה עבודה נפלאה עם רונן בן-טל לא פחות מאשר עם אהוד בנאי, וזו ככל הנראה הסיבה שהקהל צעק גם את שמו, לצד הצעקות לרונן.
היה חשוב לי להיות במופע ואני שמח כלכך שזה התאפשר לי, לדעתי היה אפשר לערוך מופע חגיגי בשיתוף כמה אמנים, חברים שותפים לדרך, כמו פורטיס שבמילא לוקח חלק בדיסק החדש. אחרי המופע ניגשתי אל מאחורי הקלעים, וזכיתי לחיבוק גדול מרונן בן-טל שזכר אותי בשמי עוד לפני שהספקתי להציג את עצמי. האמת שבחודש האחרון, מאז שפורסם עניין האיחוד שהתקיים הערב, אני מתכתב איתו. הוא שמח שעשיתי את כל המאמצים להגיע מהצפון לראות את המופע, אבל לא ויתרתי ואמרתי לו שהוא חייב לעשות מופע גם בחיפה לטובת אותו קהל חיפאי שחברי "מינימל קומפקט" שמחו להתוודע אליו בהופעות האיחוד שלהם.
תודה רבה גדולה לחברי, רונן סדיס על החוויה המשותפת.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (7/8/2009)
- התיעוד של ההופעה יצא בסוף באופן רשמי על DVD בשם "כדור ברזל".
