אני נמצא בקשר עם שי טוחנר כבר לא מעט זמן, וכמי שמכיר אותי ויודע שאני אוהב את הרוח האמריקאית אמר לי שהם מופיעים בהיכל התרבות בנהריה, ומאחר וזה בקירבת ביתי, אני מוכרח לעשות את כל המאמצים להגיע לראות אותם. אין ספק שהוא צדק ובגדול.
ההופעה החלה בשיר Country roads שעל שמו נקרא הרכב המוסיקלי הזה, ואחריו הם ביצעו את Ring of fire שהוא במקור שיר של משפחת קרטר (המשפחה הראשונה של סגנון הקאונטרי) והתפרסם בעיקר בזכותו של ג'וני קש. הם מבצעים את השירים נאמנה למקור ואף מוסיפים להם את היופי והגוון שלהם.
לכל אחד מהחברים יש את הרפרטואר שלו, אבל אף אחד לא סיפר עליו למעט שי טוחנר שהיה שותף לפרוייקט "עמק הנהר האדום" (אותה תוכנית שצולמה באילת על רקע תפאורה של המערב הפרוע). אולי אפשר לומר אחרי הכל שזו הנקודה שבה החלה כל האהבה הגדולה שיש לי לשורשי מוסיקת הקאונטרי עוד מילדותי, ובמובן מסויים אתמול זו היתה סגירת מעגל. מעגל שאני מוכרח לומר שלא ישבר לעולם, במיוחד לא אחרי הופעה מרשימה שכזאת.
מוני ארנון ("האחים והאחיות") שמוכר כשותפו של לארי פוגל, בערבי סיימון וגרפונקל המוצלחים בפני עצמם, הוא המנהל האמנותי של הערב הנפלא הזה. אחרי ההופעה, בשלב שהם קיפלו כבר את הציוד אמרתי לו שלדעתי הם חייבים לתעד את ההופעה הזאת ב-Dvd או לפחות להקליט דיסק ביחד.
שותף נוסף להרכב המוסיקלי הוא אדם מדר המנגן על כינור ומנדולינה שזכור לי לטובה עוד מהעבודה הנפלאה שהוא עשה עם מאיר אריאל ז"ל.
אני מוכרח לומר שהבנג'ו שחשבתי ששי יופיע איתו אתמול מעבר לגיטרה ומפוחית שהיתה לו לפרקים על הצוואר היה מאוד חסר לי, אבל דווקא חסרונו נתן לי אישית את ההרגשה כאילו נמצאים על הבמה לא פחות מאשר חבריו של ג'רי גרסיה ז"ל ששומרים לו כבוד. עוד משהו שהייתי מוסיף להופעה, וזה אך ורק בכדי לעלות את הופעתם של החברים בכמה דרגות מעלה. הייתי מעלה על הבמה רקדנים שיעמדו בצדי הבמה וירקדו במקצב הקאונטרי, למרות שהחברים עושים את זה לפרקים בעצמם. או לפחות הייתי מעלה כל פעם זוגות מהקהל, במילא הקהל לא יכול לראות את ההופעה הזאת בלי הרצון לרקוד על הכיסאות.
זאת הסיבה שלדעתי סוג ההופעה שלהם מתאים יותר למקום פתוח, ופחות לאולם כמו היכל התרבות שההופעה התקיימה בו, אבל יאמר לזכותם של מנהלי המקום שמצאו לנכון לפתוח את אירועי החודש בהופעתם. כפי שאמרתי לחברי, בני שהיה איתי בהופעה. אם חלומם של חברי ההרכב הוא להופיע בכל מקום, אנחנו חייבים להגשים להם את החלום הזה מתוך חובה לעצמנו.
עוד משהו שנוגע לג'רי גרסיה. עם כל האנרגיה שהיתה בהופעה הזו נראה לי שפתאום הצלחתי להבין למה סיפרו במשך השנים על גרסיה שבחופשות שהוא היה לוקח מסיבוב ההופעות שלו עם להקתו, "גרייטפול דד" סיפרו שהוא מופיע עם חברים במופעי בלוגראס. אין ספק שמופעים כאלה שהם מביאים את שורשי המוסיקה האמריקאית אל הבמה נותנים לך תחושה שהם מתניעים אותך מחדש.
שי טוחנר סיפר בדיחות וסיפורים כקטעי קישור לשירים, וחשים שללא ספק מעבר לזה שהוא חונן בכישרון מוסיקלי גדול יש לו גם את היכולת לספר ולהצחיק את הקהל, מה שמוסיף לערב מימד נוסף.
יכולת השירה של לילך שיר שנלוות לנגנים היא פשוט מדהימה, אם זה כשהיא שרה את ג'ון באעז ואם את ג'ניס ג'ופלין. בסוף הערב לא יכולתי שלא לרכוש את הדיסק, על אף שנאמר שהוא שונה מההופעה, כי מוני ארנון לא לקח בו חלק. אך מלבד זאת יש את הכינור והמנדלוינה של אדם מדר, ועוד אמנים רבים וטובים מהכיוון היותר אירי.
החברים ביצעו בהדרן את השיר Goodnight Irene של הודי לדבטר (לדבלי) אחרי שהם אמרו שהם לא יכולים לתת לקהל ללכת מבלי שישירו לו שיר ערש. אחריו המופע המשיך בעוד כמה שירים, היה ממש קשה לפרק את האנרגיה שהצטברה משיר לשיר. השירים בשלב ההדרן היו יותר בשיתוף פעולה עם הקהל שהתבקש למחוא כפיים בכל פעם בקצב אחר, ובשלב התודות כשהזכירו את שמו של אדם מדר הוא תופף בצורה מדהימה על לחיו.
רואים שהחברים עושים את המוסיקה מאהבה גדולה לתרבות המוסיקלית של אמריקה, ואני בכוונה לא מציין קאונטרי, כי ההופעה שלהם נוטה בסך הכל יותר לכיוון של אמריקנה וזה כמובן יאמר אך ורק לזכותם. ידעתי שהם טובים, אבל האמת לא תארתי לעצמי עד כמה.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (2/5/2009)
תודה גדולה לחברי, בני כלפון על החוויה המשותפת, וכך הוא מסכם את החוויה: שילוב של מוסיקה טובה ואכותית המעלה ריח נוסטלי למוסיקת הקאנטרי של שנות ה-60 וה-70 בשילוב חנני של זמרת צעירה ומוכשרת בעלת קול מרטיט והרכב מוסיקאלי ואנושי מיוחד, בעל חוש הומור והרמוניה קצבית, המצליח בכשרון רב להעביר את קסם התקופה לקהל.
