"הניה פקלמן" אולי לא ההצגה הזוכה בפסטיבל עכו 29, אבל ההצגה שתיזכר לי יותר מכל מהפסטיבל הזה
אתמול הסתיים פסטיבל לתיאטרון אחר בעכו שיזכר אולי יותר מכל כפסטיבל הזה שנדחה מהמועד הרגיל שלו, בסוכות לחנוכה וזאת כידוע בעקבות המהומות שפרצו בעיר. כמי שמלווה את הפסטיבל מילדותו ועד היום (כ-20 שנה), מבלי להחמיץ אף פסטיבל אחד יש לי לא מעט זכרונות טובים ממנו. אם במופעים שונים שפתחו אותו במשך השנים, כאופרת הרוק "מאמי" ב-87' ואם בהצגות עצמן שכמה מהן שמחתי מאוד שיצא לי לראות אותן במסגרת זו. למי שהתרבות חשובה לו האירוע הזה קרוב מאוד ללבו. רק בשנה שעברה הועלתה במסגרת הפסטיבל הצגה נפלאה "המאה השלושים" שעסקה בחייו של דוד אבידן, וזה המקום אולי לומר שאני שמח שמוצאים לנכון להעניק כבוד בהתעסקות ביצירות ספרות איכותית.
זה הפסטיבל הראשון שיזכר מבחינתי כפסטיבל הראשון שלקחתי בו חלק כאחד מאנשי ההפקה. התבקשתי לנהל את "אולם האסורים", שידוע יותר בשמו "אולם המדרגות" ואני מבקש להביא לכם את זווית האישית שלי לפסטיבל. עכשיו אחרי שסיימתי את תפקידי אני יכול לחזור ולהביע את דעותיי כפי שאני רגיל להביע אותן. במקור הייתי צריך להיות מנהל האולם של תיאטרון עכו, בו היתה אמורה לעלות הצגתו של מוטי תמם "איכה" בה הוא מספר על איך ביום ארור אחד של מלחמת לבנון השניה איבד כמה מבני משפחתו. לבסוף לצערי ההצגה הזו היתה בין ההצגות שלא זכו לעלות על בימת הפסטיבל השנה, בעקבות שינוי במתכונתו הרגילה.
בזמן שעמדתי על סף הדלת של האולם אותו ניהלתי, יכולתי לשמוע לא פעם אנשים מהקהל שמדברים על אם היה נכון לדחות את הפסטיבל ולא לבטל אותו לגמרי, אז כפי שנימקו את הטענה הזו כבר בערב הפתיחה, גם לדעתי חבל היה לראות את כל ההשקעה המבורכת הזו שהיתה הן כספית והן מבחינת מאמץ אנושי יורד לטמיון אחרי עמל כה רב. הקהל שוחר התרבות המשיך לנהור לאולמות למרות הכל, ורוב ההצגות אם לא כולן היו מלאות. יאמר לזכותם של כל המארגנים שהם עשו את עבודה נפלאה, והצביון של החג ולוא רק בזכות כך שבכל ערב באוהל גדול שהוקם בגני הפסטיבל היתה הדלקת נרות עם חזן בעל קול מיוחד ועוצמתי שכבש את כולנו וגרם לכל אחד מהנוכחים בלי יוצא מן הכלל לחוש באווירה משפחתית אחת גדולה.
אני סמוך ובטוח שכל אחד מבאי הפסטיבל יכל למצוא את סגנון ההצגה האהוב עליו, אם בהצגות שהן קרובות יותר או פחות לאוונגרד שבזכותן אפשר לומר על הפסטיבל שגם בשנת ה-29 שלו הפרינג' עוד חי בו. כך גם לגבי הצגות בקירבתן לעולם הספרות.
ככל שיצא לי לצפות בחלקים נוספים מההצגה "הניה פקלמן" העלילה שלה תפסה אותי וקלטתי שזה לא סתם שנבחרתי לנהל את האולם של הצגה זו וכנראה שישנה יד מכוונת ואני שמח על כך שיצא לי להתוודע אליה דרך ההצגה הזאת. ההצגה מבוססת על ספר שהניה כתבה על חייה ומוזכר בה, ולעיבוד אחראי בן הכט. כמי שרואה את עצמו פמניסט ומזדהה עם המלחמה הצודקת של נשים למען כבודן היה חשוב לי שיגיע אליי סיפורה של הניה. באחד המאמרים שנכתבו על הספר "פועלת בארץ ישראל" נכתב שאין לשפוט את כתיבתה של הניה כיצירת ספרות, להזכיר שהוא היה במשך לא מעט שנים כיומן שהוסתר מעיני כל וזה הזכיר לי את הפולק האמריקאי שבתקופת השפל הגדול שרו אותו גם נשים, ויחד עם זאת שקולן לא היה תמיד ערב היה חשוב בחוגים מסויימים שקולן ישמע.
הספר של הניה יצא במהדורה חדשה אך לא הוכנסו בו תיקונים אלא הודפס כפי שהוא יצא במקור. לשמחתי הצלחתי למצוא עותק אחרון שלו באחד מחנויות הספרים. צוות השחקנים ראו את זה כמחמאה שאני קורא את ספרה של הניה, ואני הודתי להם על העבודה המבורכת שאני רואה אותה כמצווה גדולה להנציח את זכרה.
קשה לי לעמוד על סוד קסמה של האישיות שעומדת מאחורי סיפור חיים לא קל שמגולל בהצגה זו. כך שאני לא יודע אם היושן הספרותי הוא שמדבר אליי, כי זה לא שבמשך השנים לא יצא לי להתוודע לכתביהם של כמה שאפשר לראות אותם כאבות הספרות העברית. אם זו אסתר ראב, המשוררת העבריה הראשונה ואם איתמר בן-אב"י שהרעיון של בן הכט לעבד את סיפורה העלה בי חשק לראות את ספרו של איתמר - "עם שחר עצמאותנו" - מעובד להצגה גם כן.
לדעתי דבר אחד חסר לי וזה שאין מספיק קטגוריות לפרסים, כך שמן הסתם לא כל ההצגות שמגיע להן לזכות מקבלות פרס כלשהו. כולי תקווה שזה לא ימנע מהם מלהמשיך בה גם מחוץ לפסטיבל. נפרדתי מבן הכט בבקשה שיחתום לי על הספר שהיה איתי לאורך כל היום האחרון, ולוא רק בכדי שישמר לי הזיכרון מהחוויה הזו לאורך שנים.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (26/12/2008)
- בין משתתפי ההצגה בוגרות מחזור מ"ה 2007 של בית צבי: ליז רביאן (הניה פקלמן) ו- תמר שטיין (אסתר, מספרת) שאני מאחל להן בהצלחה ובטוח שנשמע עליהן עוד הרבה.
קישורים
מאמר של דליה קרפל - בלי צבע ומכחול על חיי כתבתי
מאמר של עמרי הרצוג - סיפור של הקרבה
תגובתה של עין-יה טמיר (נכדתה של הניה פקלמן)
לפני עשור שנים מצא ד"ר ברנשטיין את הספר "חיי פועלת בארץ" מאת הניה פקלמן והרצה עליו, ד"ר דוד דה פריס שמע והופנט מהנושא, חיפש ומצא את הספר המקורי בחנות לספרים משומשים ברחוב אלנבי בתל אביב ומאז ועד עצם היום הזה הוא מלמד אותו באוניברסיטת תל אביב, איתו עוסקת במלאכה גם טליה פפרמן, זעקת סבתי נגעה לליבם והם הופיעו גם בתכניות רדיו ודיברו על הניה ועל ספרה, הספר נלמד היום בכל האוניברסיטאות כספר לימוד ופרופסור יגאל שוורץ מאוניברסיטת בן-גוריון פנה להוצאה לאור דביר כנרת בבקשה להדפיס מהדורה נוספת. בזכות כתבת הארץ דליה קרפל ובזכות השתתפותי בתכנית של דן מרגלית בערב חדש נחשף הציבור לספר, כל פעולה שנעשתה עד כה כמו הרצאה שנתתי בעין חרוד במסגרת חברות חוג "פריחה" וכמובן ההצגה הנפלאה של בן הכט הביאו עוד אנשים למעגל הקוראים והמתלהבים.
בזכות החשיפה הזאת ובזכות האנשים שסיפור מרטיט לב זה נגע לליבם זכינו אחי ואני לחיבוק חם, אותו חיבוק לו היתה ראויה סבתנו. החברה שהוקיעה אותה והקיאה אותה מקרבה והביאה למותה הטרגי יודעת להכיל את האישה השונה, החריגה, היודעת לעמוד על דעתה בתוקף ולהיות היא עצמה, עצמאית, ישרה, תמימה, חרוצה וציונית בדמה. סבתנו הלכה לעולמה בקול זעקה מרה ומזעזעת, היא ביקשה להרעיד את הלבבות אך דבר לא קרה, זעקתה לא נשמעה, רק היום באיחור של למעלה משבעים שנה נשמעת הזעקה הנוקבת והמרה של ליבה ומטלטלת בכנותה ובאמת שלה את כולנו. תקוותי שזעקתה תמשיך להדהד ולהישמע ותחרט היטב בתולדות עמנו, אורה שכבה אז מאיר את דרכנו באור גדול היום, תקוותה נכזבה אז אך הצדק עמה נעשה היום בזכות כל אלו שסיפורה נגע לליבם.
בכל שבוע אני נכנסת לאינטרנט ובודקת אם התחדש משהו בקשר לסבתי ושמחתי מאוד לקרוא את תגובתך האוהדת.
