הפיקסיז בישראל

היום הראשון של פסטיבל רוקנרולר # 1 (אצטדיון בלומפילד 17/6/2014)

נכנסתי לאצטדיון בלומפילד כשאייל פרידמן הידוע בכינויו "קוואמי" נתן בראש עם רדיו "הקצה" (תחנת רדיו לאוהבי המוסיקה האלטרנטיבית), אני אוהב אותו כעורך מוסיקלי ויש לומר לזכותו שהאמת שגם הפעם הבחירות המוסיקליות שלו לא היו מאכזבות, אני רק לא יודע אם מאחר וניתנה לו כבר במה עם מיקרופון לא היה במקום גם לזכות לשמוע אותו כאמן מקליט, שיש מאחוריו כבר שלוש יצירות אולפן נפלאות.

ההרכב הראשון שחימם את הערב היה UBK של אורי כינורות, אמן ששר את שיריו באנגלית. לשיר באנגלית זו כבר מעבר לסתם אופנה, אבל אם להתייחס לזה כאל הלבשה זה כמו ללבוש בגדי הסוואה במיוחד בערב כמו זה. לי אישית הוא מזכיר את האחים רמירז / עוזי פיינרמן ואומר שהוא בכיוון המוסיקלי הנכון עובדה שהוא התאים לקהל שהגיע לערב והתחיל לצרוח את השם שלו מיד כשהוא עלה עם חבריו ללהקה לבמה אבל לדעתי אין לו, לפחות בשלב הזה של הקריירה המוסיקלית שלו, יותר משיר אחד או שניים. אותם הוא המליץ לקהל להשיג בדיסקים שנמכרים במקום או "להשיג בחינם באינטרנט". היו באמת כמה נקודות מכירה, פרט לדיסקים גם של חולצות וכובעים שקשורים לפסטיבל, באופן טבעי היה אפשר למצוא יותר דברים של "הפיקסיז" אבל חבל שאי-אפשר היה למצוא את הדיסקוגרפיה של הלהקה בשלמותה. הלכו יותר בכיוון של מה שהקהל ירצה לרכוש ו/או מה שהלהקה עשויה לבצע בערב.

אצטדיון בלומפילד הוסב ממגרש כדורגל לרחבה ענקית שהקהל יוכל לגדוש ולהתפרע עליו בהמוניו, על זה אין לי דבר לומר אלא מילה טובה אבל כשאורי כינורות רמז ש"קשה להופיע מול השמש" בכך שהוא אולי מסונוור פחות מהקהל יש בזה משהו שמארגני הערב צריכים לחשוב עליו להבא.

בעיניי הפתעת הערב היתה הלהקה השניה The Hives שנבחרה לחמם את המופע של "הפיקסיז", היא הגיעה אלינו משבדיה ואם אתם שואלים אותי דיי מפתיע לטובה ששבדיה היא לא רק מעצמת פופ (כרביעית "אבבא" שהיא דוגמא אחת מיני רבות). לדעתי הם עוד יחזרו אלינו ביום מן הימים ובכדי לתפוס מקום מרכזי יותר בזכות עצמם.

ניתן היה לרכוש כרטיס משולב לפסטיבל ואומר לקבל במחיר טוב גם את "הפיקסיז" וגם את "סאונדגרדן" אבל זאת עיסקה שמתאימה יותר לקהל המקומי ופחות לזה המגיע מרחוק, חבל ששוקי וייס שמארגן את האירוע הזה שהוא הראשון מסוגו בארץ ומביא בקיץ הזה עוד כמה אמנים, הראשונה היתה להקת "האבנים המתגלגלות" (לפני כשבועיים) והאחרון, לפחות בשלב זה, שיחתום את גל האמנים ששוטפים את הארץ יהיה ככל הנראה ניל יאנג, לא השכיל לתת הנחה לרוכשי הכרטיסים להופעות בכלל ולא רק לאלו המתקיימות זו אחר זו יום אחר יום.

קוואמי חזר לתקלט בקטעי הקישור שבין ההופעות והוסיף חן רב לערב, החלק האחרון היה נשמע יותר כמו בחירות מוסיקליות של חברי "הפיקסיז", כי פתאום שמתי לב שהשיר שלהם "Here Comes A Man" יכול היה להצטרף בקלות לרפרטואר השירים של להקת "Talking Heads". רגע לפני ש-"הפיקסיז" עלו לבמה גם שוקי וייס נשא את דבריו לקהל, יותר על נוהלי הערב כמו זה שאסור לעשן במתחם האצטדיון ומומלץ לא לשתות אלכוהול לפני נהיגה. בהזדמנות זו חשוב לי לומר שבמתחם B לא היה כיסא אחד לשבת עליו ומשום מה אחד מהאיסורים שחלו על הקהל היה האיסור לשבת על הכיסאות שבמעברים, מקומות שחלק מהקהל שלא יכל לעמוד מול הרמקולים ניסה כל פעם מחדש לשבת בו. לדעתי צריך להתחשב לפחות בנכים ובמוגבלים שלא יכולים לעמוד לאורך זמן (5 שעות !!!) על רגליהם, ואני נמנה ביניהם.

"הפיקסיז" היתה ה-להקה הפייבוריטית של איציק (אחי) כשהוא עוד היה בארץ והוא היה מזמין אותי אחת לכמה זמן להצטרף אליו לנסוע איתו ברכב שלו עם הרמקולים והסאב וופר מחוץ לעיר רק בכדי לשמוע מוסיקה חזק, כך שאני למדתי לאהוב אותם דרכו ולכן הוא היה חסר לי בהופעה.

"הפיקסיז" הפתיעו אותי בכך שהם בחרו לפתוח את ההופעה שלהם בשיר "Bone Machine", אני תמיד חשבתי שיש להם את הקטע האינסטרומנטלי "Cecilia Ann" כפתיחה אולטימטיבית להופעות שלהם.

החלק הראשון של המופע היה נראה כמו מופע האימים של פרנק בלק (בכנות עד היום לא הבנתי את העניין של הלהקה גם לשיר בספרדית) במיוחד בהתחשב לעוצמת הדציבלים הבלתי יאמנת שיש בה לדעתי סוג של התעללות בקהל. כמי שהקשיב לשירים הראשונים של "הפיקסיז" בזמן שישבתי בצד (שוב למי יש את הכוח לעמוד כלכך הרבה שעות על הרגליים?) נראה היה לי שלא כל הקהל עמד בזה ועזב את הערב כבר בשיא שלו, לא אגזים אם אומר שיש כאלה שפשוט הלכו וחזרו עם אטמים באוזניים.

נזכרתי בזה שיש תמיד כאלה שאומרים שהם לא אוהבים מופעי אצטדיונים. בדיעבד, קשה באמת להשוות בין מה שהלהקה נתנה בזמנו באולפן למה שהיא נותנת כיום על הבמה ואולי לא צריך בכלל להשוות אבל חבל שמשהו בין לבין הולך לאיבוד בים של צלילים. באמצע ההופעה של הלהקה הצטרפתי כבר לקהל, רציתי לחוש את החוויה איך זה לעמוד מול הבמה (אם כבר אז כבר) ואמרתי לאחד החברים שבמקרה פגשתי שאני דיי מאוכזב מהסאונד והוא ענה לי ש"אין מה לעשות זה הפיקסיז" אז אולי באמת לא רק שאין מקום להשוות אני נמנה בין הקהל שלא אוהב אצטדיונים, מעולם לא יצא לי לחשוב על זה.

הבסיסטית החדשה של "הפיקסיז" הופיעה כשעל קצה הגיטרה שלה שדון (מסוג השדונים, להזכיר שעל שמם נקראת הלהקה) לדעתי היא רחוקה מלהיות קים דיל אבל טוב שהלהקה לא ויתרה על צלע נשית.

ההרגשה שליוותה אותי לאורך הערב היא שבכדי שהפסטיבל הזה יחקק מעבר לזכרונו של הקהל גם בהיסטוריה של הרוק העולמי בכלל ולוא דווקא זו של ישראל, להבדיל מהפסטיבלים האחרים בחו"ל גם בו צריך להיות מישהו מבין המופיעים מספיק אמיץ בכדי להקריב את הגיטרה שלו או למצוא לפחות איזה טריק אחר אבל כך או כך אפשר לחתום את הערב בכך שסופסוף יש בישראל גם פסטיבל מסוג של "לולהפלוזה".

על המסכים בצדי הבמה נראו במהלך ההופעה חברי הלהקה כשמדי פעם כל מיני איזכורים שקשורים לשירים שהם מבצעים באותה עת. כמו קוף שנראה מקפץ מעל איזו קופסא בזמן שהם ביצעו את "Monkey Goes To Heaven".

יהיו שיאמרו ש"הפיקסיז" זו אחת הלהקות שעוד אפשר ללמוד מהן (תשאלו את משינה), כך שבמידה מסויימת יש שמוצאים בהופעות שלהם ערך מוסף, אני לא יודע אם הלהקה תגיע לרגע שאפשר יהיה להשוות אותה ל"האבנים המתגלגלות". רק לאחרונה הם חזרו להקליט ביחד אחרי הפסקה של קצת יותר מ-20 שנה.

"הפיקסיז" שקיבלנו שונה מהלהקה שהיתה אמורה להיות כאן לפני 4 שנים, כשהם ביטלו את ההגעה שלהם, בעקבות משט "המרמרה". הציפיה מההופעה שלהם היתה שונה, הגעתי מאוכזב מהעובדה שקים דיל עזבה את הלהקה ומזה שלא התחברתי לדיסק החדש שלהם, "Indie Cindy" אבל לפחות שמחתי שלמרות שהמצב עדיין מתוח (הפעם מסיבות אחרות) הם לא ויתרו ובכל זאת הגיעו. כמו שאמרתי בזמנו (באנגלית) לאחד מכלי התקשורת בחו"ל אני מצר על כך שאמנים שמבטלים את הגעתם לארץ כויכול בוחרים בצעד הזה להעניש את הקהל שלהם.

הערב נחתם בשיר "Where Is My Mind" ובאמת אם לשפוט את ההופעה שלהם לפחות בחלק הראשון שהם נתנו (ולא שבאמת היתה הפסקה שהפרידה בין החלק הגדול והעיקרי ש-"הפיקסיז" נתנו) אני לא יודע איפה היה השכל שלהם לא לראות שהקהל אוהב אותם אבל בסופו של דבר פרנק בלק וחבריו ללהקה התעוררו, זה היה בשיר "La La La Love You" אותו שר המתופף ונתנו לקהל להרגיש שהם לא יורדים מהבמה לפני שהם מודים לקהל על אהבתו והם יתנו לו בתמורה אם לא את הכל אז לפחות את רוב השירים שהוא הגיע לערב בציפיה לשמוע.

בעניין אלו שדיברו על להחרים את "הפיקסיז" אחרי שהם סירבו להופיע כאן בפעם הקודמת, הרי שבעצם נהירת הקהל בהמוניו הוא עוד זוכר להם חסד נעורים וקיבל הופעה שלא יכולה היתה להיות מפוייסת ממנה.

אם השירים של "הפיקסיז" הם ציורים אני לא יודע למה אבל היתה הרגשה לי שמישהו לקח כל ציור וקישקש עליו אבל אני באופן אישי כמי שמשתדל תמיד לראות שהאמן לא עושה בכוונה לקלקל לעצמו ולקהל את הטעם אחרי הכל מסמן בוי את ההופעה הזאת ועוד משהו באופן אישי לסיום, אני כבר כותב לא מעט שנים על הופעות שאני הולך לראות (זה מה שאני נוהג לעשות כבר ביום שלמחרת), נעזוב את זה שאני לא מתגומל בניגוד לכותבים אחרים, אני חש שהקהל באמצעות הטלפונים הסלולריים כבר לוקח חלק פעיל יותר ממה שישאר בסופו של דבר מהחוויה שהוא עבר, כדבריו של איש הרדיו, תומר מולוידזון (מתחנת הרדיו 88Fm) שאני רואה צדק מסויים באמירתו באחת מתוכניותיו (אחרי הופעת "האבנים המתגלגלות" בארץ), זו התפתחה להיות תופעה מכוערת שלא רק שהקהל מפריע בכך לצפות במופעים אלא גם לא נהנה בעצמו מהדברים ברגע שהם מתרחשים.

נכתב ע"י אהוד בן-פורת (18/6/2014)