מזמן רציתי לבקר בפרדס חנה, בבית אריאל, אבל לצערי לא יוצא לי. שמעתי על גלרית ציורים של מאיר אריאל שתמשך במשך כל חודש אוקטובר, ועל כך שבערב הראשון של פתיחתה תהיה גם הופעה של הבנים, "האחים אריאל". שבי ציון נמצא בדיוק 7 ק"מ מביתי, כך שלא יכולתי לוותר על ההזדמנות הנפלאה הזאת.
היה לי הכבוד להגיע למקום לפני שההופעה החלה ולהסתובב בתערוכה למעשה בזמן שתרצה בעצמה מסתובבת בה ועוברת מציור לציור. כך זכיתי גם לשמוע את ההסברים עליהם. לכל ציור יש שם, חלקם נקראים בשמות שיריו. כנראה שהשפה הציורית של מאיר היא לא סתם ציורית. הצגתי את עצמי לפני תרצה ולשמחתי היא זכרה אותי כמי שכתב לא מעט על מאיר אריאל ז"ל. למרות שהיא אמרה לי שהיא לא ממש מיודדת עם מחשבים ובעיקר עם אינטרנט, אחרי שמאיר כתב את השיר "חיית הברזל" (מתוך "רישומי פחם").
חלק מהציורים בתערוכה מופיעים בספר "ברכות והספדים". האמת שלא הכרתי את הקטע הזה של מאיר אריאל הצייר. פעם ראשונה שיצא לי לפגוש את ציוריו היה בדיסק "מודה אני" שיצא מעזבון ההקלטות שמאיר השאיר אחריו. חשבתי שזה היה תחביב מהצד, אבל טוב שיש את תרצה שתבדל לחיים ארוכים שתספר. מאיר צייר את הציורים הללו במשך שנתיים כשהוא התמנה למזכיר הקיבוץ של משמרות וגזר על עצמו שתיקה בכתב. האמת שהגעתי בתקווה לרכוש סופסוף את הספר "ברכות והספדים" וכמובן לראות גם את הציורים שבגלריה, אבל האווירה בחיק משפחת אריאל היתה חמה והזכירה לי את אבי המשפחה שלא יכולתי שלא להישאר.
אהוד ושחר שרו שירים של מאיר אריאל ז"ל וגם של הדיסק שלהם שבקרוב ("עניין של רק כמה חודשים", לדבריהם) ייצא לחנויות ויכבוש את לב העם או לפחות את לבם של אלה שאהבו את מאיר. הם קוראים לו "מי יעיר את הילדים" על שם אחד השירים שבו. אני הייתי מחדד את השם עוד יותר וקורא לו "מאיר ת'ילדים", אבל נראה לי שגם כך הכוונה דיי מובנת.
השירים של מאיר בביצועים שלהם עברו כמה שינויים, אולי בכוונה בכדי שלא יהיה קל להשוות, אבל אי-אפשר שלא לדמיין לפרקים את מאיר על הבמה. כבנים שלו יש להם מן הסתם קולות דומים לשלו, ופרט לזה ההופעה מתנהלת בצורה דומה. במקום "נאום הבחירות" שהיה מקובל במשך שנים במסגרת להקת קריזמא, שכזכור כויכול הריצה את מאיר לבחירות. יש לשחר ואהוד קטע אחר. בו גם הם מדברים על הקהל כחלק מהעם. הם מדברים על התופעה המכוערת ששמה התקשורת הסלולרית שכבר השפיעה על רובנו אם לא על כולנו. לפעמים בהסח דעת אנחנו מתנהגים בהשפעתה בצורה לא כלכך תרבותית. בעיקר כשנכנסות שיחות טלפון ואנחנו נמצאים באמצע של משהו, אם זה כשאנחנו אוכלים או פשוט משוחחים עם מישהו שנמצא איתנו.
הלוואי שיכולתי לזכור את כל החרוזים של השפה ולהתידד איתה. יצא לי לחשוב על העניין הזה ביני לבין עצמי, אולי עצם זה שאני אהיה מיודד עם השפה יבואו לי יותר רעיונות ממה שיש לי בדרך כלל. אז אני שוקל לקנות מילון חרוזים, אם כי גם ככה יוצאות לי (בעיקר בשירים שאני כותב) מילים דומות בלי שממש אתכוון לכך. אני מוכרח להודות שלא פעם יצא לי לחשוב על כך שהחריזה יצא מהאופנה, אבל אני בכנות לא מבין אם לשפה יש משהו יפה למה לוותר עליו.
בין השירים שלהם ושל אביהם הם מוצאים להם קטעי קישור בצורה ספונטנית, אני מוכרח לומר ממה שנראה לי הם לא חוששים לספר על איך היו החיים איתו כאב (הוא לא היה מפסיק לרוץ אחריהם עם מילון ולתקן את שגיאות הלשון שלהם). הם יודעים שהקהל צמא לשמוע.
בדוכן שנפתח במקום ניתן היה לרכוש מכל יצירותיו של מאיר, גם אלו שלא מופצים ובכדי לרכוש אותם צריך להגיע עד לביתם אשר בפרדס חנה. שמחתי למצוא גם את הסרט "מסע בחירות" בגירסת DVD, אך לצערי לא רכשתי אותו. לא היה לי מספיק מזומן עליי, אבל לפחות השגתי סופסוף את הספר "ברכות והספדים". ביקשתי מתרצה ושחר שבדיוק עמד לידנו שיחתמו לי עליו והם מילאו את העמוד הראשון של הספר בחריזות לשוניות וחתימות זו לצד זו. שאלתי את תרצה בהזדמנות זו שאלה שמסקרנת אותי כבר הרבה זמן והיא אם ידוע לה על מישהו שכותב את הביוגרפיה של מאיר והיא ענתה שלא עד כמה שידוע לה.
תרצה עלתה לבמה באמצע ההופעה בהזמנת בניה וסיפרה את הסיפור שמאחורי השיר "היכנסי כבר לאוטו וניסע" (מתוך "ברנרד ולואיז"). כמו בלא מעט שירים שמאיר כתב, גם בשיר הזה תרצה היא גיבורת השיר ומסתבר שלא סתם שלא בא להיכנס ולנסוע. פשוט מאיר היה דופק את המכוניות שלו על ימין ועל שמאל. כפי שתרצה מספרת "כל חודש המכונית המשפחתית היתה במוסך וכשלא המוסכניק היתה מתקשר לשאול אם הכל בסדר במשפחת אריאל". תרצה שבה אל הבמה שוב בסוף ההופעה וגילתה לקהל במעין פתיחות, שהבחורים (אהוד ושחר) כמו אביהם לא יודעים לסיים הופעות והיא כמי שהיא בין השאר גם מפיקה צריכה לקחת את המשימה הזו על עצמה.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (30/9/2005)
