יש כאלה שאומרים שטעם החיים הוא לנסוע לחו"ל לראות הופעה של איזה זמר. לדעתי טעם החיים הוא גם להישאר בארץ ולחכות למלך שיגיע ואז ללכת לראות את ההופעה שלו ולא משנה כמה יעלה הכרטיס להופעה, הוא ממילא חסך לנו כרטיס טיסה. אתחיל את דבריי בכך שאת הפעם הקודמת שאמיר קוסטוריצה היה כאן עם תזמורתו פיספסתי בגלל לבטים לא מעטים אם לשלם את המחיר היקר של הכרטיס. לא שהפעם הכרטיס זול כל כך, אבל עם טעם ההחמצה שנשאר החלטתי שאם הוא יחזור להופיע אני אלך להופעה, יעלה כמה שיעלה. מה גם שהפעם זה מסתדר לי יופי ובצורה כלכך סמלית ההופעה יוצאת בסמוך ליום ההולדת שלי (ה-33, שחל ביום ראשון, יומיים אחרי ההופעה). מאז ומתמיד אהבתי מוסיקת עולם ומאז שגיליתי במקרה את הדיסק של הדי.ג'יי שאנטל Bucovina Club, אני גם בקטע של מוסיקה צוענית. אני לא יודע אם זו ההגדרה הנכונה של המוסיקה הזו, כי לפחות לגבי מה שקוסטוריצה ותזמורתו עושים זו מוסיקה צוענית שמעורבת בעוד כמה סגנונות אז אל תתפסו אותי במילה. מה שכן, דרך קוסטוריצה, שאני מאוד מעריך אותו גם כבמאי, יצא לי להתוודע לפסקולים המדהימים של סרטיו. לומר את האמת, לא האמנתי שהמוסיקה הזו תתפוס אותי מעבר להיותה רקע של סרט, בהתחשב לזה שאני לא ממש אוהב פסקולים, אבל כנראה שכמו שאומרים - הקסם של קוסטוריצה עושה את שלו. עם זאת, אין מקום להתבלבל בין המוסיקה של הפסקולים של סרטיו לבין זו שהוא יוצר במסגרת להקתו (כמו בדיסק Unza unza time). יש ביניהם לכאורה כמה קווים מקבילים, אבל למעשה האופי של היצירות שונה. אני לא יכול שלא להתייחס לכך שלפני שהלכתי להופעה נתקלתי בכל מיני השמצות. לא היה לי ספק שהן באות בעיקר מבורות או סתם קנאה. אני האמנתי שאלך לראות את ההופעה ואהנה. אחרי הכל התגובות של הקהל הן שקובעות ולא חסרים שבחים.
חזרתי מהמופע ואני חייב לומר לכם שנהנתי מאוד. אני חושב שלא אגזים אם אומר שזו אחת ההופעות הכי יפות שראיתי בחיים שלי. הם פשוט נותנים הופעה טובה והאנרגיה לא פוסקת אפילו לא לרגע. בזמן שאני כותב את דבריי אלה יש בי עוד את האנדרנלין של מה שהלך שם ואני חייב לתעד משהו מזה. המופע מתחיל בקטע איסטרומנטלי שהוא כפי שהם מגדירים זאת - ניסוי כלים, ושאר המופע הוא יותר Pאנק עם מוטיבים צועניים. השירים מבוצעים (מן הסתם) אחרת ממה שהם בדיסקים, ולשמחתי הרבה הם ביצעו גם כמה שירים מהפסקולים - "חתול שחור חתול לבן" ו-"החיים הם נס". נראה לי שאחרי שרואים את ההופעה אפשר להבין יותר את הסגנון שלהם ולהבחין בהבדלים בין קוסטוריצה (מהיום אני יודע שכך נכון יותר להגות את שמו) לבין גוראן ברגוביץ' שהוא פחות אנרגטי וקרוב יותר למוסיקה הצוענית העממית. עניין שיש בו ודאי יופי משלו. במיוחד עבור אלו שציפו למצוא בהופעה של קוסטריצה יותר שירים מהסוג של Bubamara. כל אחד מחברי התזמורת עולה לבמה לבוש בתחפושת משלו: הקלידן עם משקפת צלילה, כמה נגנים עם פיג'מות ויש את נגן הויולה שלבוש בלבוש של שופט. כולם ממש כשרונים, אבל מי שמפגין את זה קצת יותר מאחרים זה באמת נגן הויולה שיורדים עליו קצת בצחוק. קוסטוריצה עצמו נועל נעליים מאירות. לא אגלה את כל הגימיקים והטריקים, כי לדעתי הכי כיף להגיע להופעה ולקבל אותם כהפתעה תוך כדי המופע. אני מוכרח לומר שלא ידעתי שקוסטוריצה מנגן כל כך טוב על גיטרה. לכל אחד מחברי התזמורת יש כמה כינויים ואחד הכינויים של קוסטוריצה זה ג'ימי פייג'. אם ההשוואה הזו מעוררת אצלכם גיחוך, חכו עד שתראו אותו על הבמה. פשוט מלך!!
ההופעה בחיפה היתה כאמור באולם הקונגרסים. למי שלא מכיר את המקום, אומר שמדובר באולם ממש גדול שבכל זאת התמלא עד אפס מקום וקהל מסויים נאלץ לעמוד בצדי האולם. אני לא יודע אם זה באמת מתוך שלא נותרו מקומות או שפשוט האנשים עמדו שם בכוונה בכדי לרקוד. בסופו של דבר הקהל הזה הוזמן ליצור שורה עומדת לפני השורה הראשונה. למען האמת, זה לא כלכך הוגן עבור אלו שיושבים בשורות הראשונות. אני כשלעצמי ישבתי קצת אחרי השורה העשירית ונהנתי ממקום מצויין. במהלך ההופעה נשלפו מתוך הקהל העומד מדי פעם כמה משתפי פעולה במופע התיאטרלי של התזמורת, אם בריקוד ואם בשירה. לא קל לתת מופע כזה בו המוסיקה זורמת בעורקים בלי הפסקה והקהל פשוט יוצא מגדרו, במיוחד כשדוקטור נלה (הזמר) יורד מהבמה ומפלס דרכו בין השורות תוך כדי שיר, כשהוא מלווה בנגן טובה ותאורן. כהדרן הם מתקבצים יחדיו מול המיקרופון שנמצא באמצע הבמה ושרים שיר עממי בליווי מינימלי של אקורדיון, אחריו עוד שיר אחד שהם שרו כבר והם יורדים מהבמה.
מבחינתי זו הופעה של פעם בחיים וחבל שזה נגמר, אבל למה להיות מבואס ולא לראות שהחיים הם באמת נס. לגבי חגיגת יום ההולדת שלי מסתבר, אחרי הכל, שזה לא היה רק הרעיון שלי, כי בהופעה שהייתי בה חגגו כמה ימי הולדת - אחד מהם לבאסיסט שעמד עם משקפי שמש ונראה רציני יותר משאר חברי התזמורת שלא הפסיקו להשתטות (כמובן שבמובן החיובי של המילה). כך או כך, עצם היותי בהופעה הזו שכלכך חיכיתי לה היה חגיגה עבורי. ד''ר נלה המשיך כל כמה זמן לעלות אנשים מהקהל לבמה, ואלו שהיה להם אומץ נענו להזמנתו. היה רגע שבו הוא העלה כמה בחורות ושאל אותן מאיפה הן באו להופעה. אחת ענתה לו שמירושלים והשניה שענתה לו שהיא מצפת. הוא לא כלכך קלט את השם של המקום ולמרות שהיא ניסתה לומר לו את השם מספר פעמים, הוא משום מה הצליח לקלוט משהו שנשמע לו כמו So far. בשלב אחר של ההופעה, לפני שהם ביצעו את Was Romeo really a jerk אמיר ביקש מחבריו שיחפשו לו מן הקהל את יוליה, כי הוא רוצה לשחק את רומיאו. בסופו של דבר הם העלו זוג שלא הפסיק להתנשק ולרקוד. מעולם לא יצא לי לראות הופעה כזו, אבל אם יש אמן שחשבתי שההופעות שלו הן מהסוג הזה הוא לא אחר מפרנק זאפה ז"ל. אני מוכרח לומר שאחד הדברים שהפתיעו אותי באופן אישי הוא שלמעשה קוסטריצה הוא לא מסמר הערב, ונראה שכאילו התזמורת נושאת את שמו רק בכדי שיהיה לה קל יותר למכור את כרטיסיה, אבל יחד עם זאת אין לי ספק שלולא קוסטריצה הדברים היו מתנהלים אחרת. אני חושב שאפשר לראות בזה חלק מהגדולה שלו להצניע את עצמו. אחרי הכל אני מתאר לעצמי שכבמאי הוא לא רגיל לשים את עצמו במרכז, למרות שאנחנו למעשה רואים את הכל דרך עיניו.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (17/9/2005)
