בחודש האחרון ביקר בארץ יונתן מילר (הזכור להרבה מבני השלושים שבינינו, בין היתר משלישית "הופה היי") וקיים עם חבריו מ"הפונדקאים" כמה הופעות איחוד לזכרם של כמה מהחברים שכבר הלכו לעולמם, דר. דויד דקלבאום ודייב גולד. אני זכיתי לראות אותם בהופעה האחרונה של האיחוד הנוכחי שהתקיים במועדון החברים של קיבוץ שורשים, ששמחתי לשמוע עליו רק לאחרונה, בעקבות ההופעה, כקיבוץ שמאכלס בתוכו עולים מצפון אמריקה. את הערב אירגן לארי רוזנפלד, מנהל מועדון הפולק בכרמיאל. באמת שמחתי לשוב ולפגוש בו קהל חם ואוהב, דומה לזה שפגשתי בשעתו באותו מועדון, ורק לאחרונה כתבתי שבמופע של בוב דילן נוכחותו חסרה לי.
את הערב החל יונתן בקטע אינסטרומנטלי קצר שלו שהזכיר לי אישית משהו מהצלילים של ההרכב המוסיקלי של ג'רי גרסיה Old & In The Way, החברים באמת לא הכחישו את העובדה שעבר לא מעט זמן מאז האיחוד הקודם שלהם. לאלישע נולד נכד ולפול מור יש כבר בן שהוא יכול להתגאות בו מול החברים, כחלק מהדור הבא במוסיקה. הוא עלה לבמה עם חצוצרה לשיר אחד.
החברים הנוספים בהרכב שעוד לא הזכרתי הם: פול מור ושי טוכנר. החבר היחיד שעוד לא יצא לי להכיר עד היום הוא אלישע אבשלום שנראה בהתחלה לא כלכך שייך, אבל אם להזכיר הרכב מוסיקלי אחר ולא פחות אהוד בקרב קהל אוהבי מוסיקת הפולק האמריקאי, הוא הזכיר לי במידת מה את פרד הלרמן שנחבא ב-Weavers בין פיט סיגר ללי הייז, אבל מי שמכיר את פועלו יודע כמה תרומתו לאמנים כמו ג'ואן באעז וארלו גאטרי מאוד חשובה. לאלישע יש כישרון במה שלא רק שלא כל אחד זוכה בו, יש לו יכולת לשרוק עם הפה שריקה שנשמעת יותר כנגינה על חליל וגם שר יודל בלי לפתוח בכלל את הפה. אמן כמוהו אפילו הקהל בעצמו לא זוכה תמיד לראות ולהינות ממנו.
הערב התחלק לשני חלקים, בכל אחד מחלקי הערב יונתן ופול פינו את הבמה לאלישע ושי. תחילה הם ביצעו שירים כששי על גיטרה ואלישע מלווה אותו בשריקה המיוחדת שלו, ואחר כך שי עדיין על גיטרה (לבנג'ו שלו שאני כלכך אוהב לא היה מקום בערב, וחבל) ואלישע מלווה אותו בשירת יודל. נדמה שבחלקו השני החברים חשו משוחררים יותר ובחרו לבצע שירים שחלקם היו בחירת הקהל, בצורה מוקצנת יותר ואומר בגסויות שהפכו את הערב כמו לערב למבוגרים בלבד, אך יאמר לזכותם שזה לא חצה את גבול הטעם הטוב ואף הוסיף מימד נוסף לערב.
הבמה היתה קטנה אך הלב היה רחב, נדמה שללא חסרונם של החברים שהלכו לעולמם, גם הם היו מוצאים עליה את מקומם. יונתן הקריא שיר שהוא כתב, ככל הנראה בעקבות ביקור באחד מקברי החברים. אני לא יודע מתי הוא נהיה משורר, אבל אהבתי את הפילוסופיה שבו האומרת: שנוטים לא להתייחס לקו שנמצא בין התאריכים המופיע על הקברים, אבל למעשה בקו הזה נמצאים כל החיים.
החברים איחלו לאלישע למות על הבמה באמצע יודל שהוא יבצע, והוא כמובן לא נעלב מההומור שלהם, המחיש לקהל איך זה עלול להראות. גם ברגעים אחרים של הערב, היה נדמה שזה גובל בפליטת פה של מישהו מהחברים, כמו האמירה שנאמרה רגע לפני שהקהל יצא מהאולם, "אנחנו עוד ניפגש, ואם לא תפגשו אותנו כבר בגיהנום".
בין השירים סופרו כמה סיפורים מצחיקים מהווי החברים במשך השנים, ובכלל כל מיני בדיחות שמי שמכיר את הופעותיו של שי טוכנר יכול היה לחוש שהם כמו מצאו את דרכם חזרה למקומם הטבעי.
מישהי מהקהל במקום לזרוק שם של שיר ניצלה את ההזדמנות לשאול את יונתן איך הוא מצא את דרכו ל"פונדקאים" והוא חידד את השאלה איך הוקם ההרכב הנפלא הזה, ועד שפול העיר בציניות שנשאלה שאלה שבעקבותיה יונתן לא סותם את הפה בדקות האחרונות, היה מאלף לשמוע את תשובתו הארוכה, הוא הבטיח שהיא מן הסתם תכלל באחד הימים בספר שיכתב ויביא כבר את כל הסיפור במלואו.
ההופעה היתה אינטימית, ואורות האולם שלא כובו אף לא לרגע נתנה הרגשה כאילו כולנו חברי אותו קיבוץ והחברים על הבמה הם לא יותר מחברים שנבחרו בשעת חברה לבדר את כולנו.
נשארנו עם טעם של עוד, חבל שהמופע לא הסתיים בשיר "אנחנו נשארים בארץ", והקהל האוהד נאלץ להיפרד מיונתן מילר, לפחות עד שישוב פעם נוספת מפניקס, אריזונה. אם הזכרתי בהתחלת דבריי את הצעירים של ימינו באוהלי המחאה שלהם בשדרת רוטשילד בתל-אביב שזוכים מדי פעם לאמנים שבאים להופיע לפניהם ובכך להביע את תמיכתם בהם, חבל אולי עוד יותר שאף אחד לא חשב ליצור חיבור ביניהם, וללהקת "הפונדקאים" שיש להם גם כמה שירי מחאה (בעברית), כמו "שיר החרא" שהוא היחיד בכל הערב שהם שרו בעברית, וללא ספק יכלו להתאים.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (29/7/2011)
