גם אחרי שעברו לא פחות מ-20 שנה (מי היה מאמין) מאז שפרדי מרקורי הלך לעולמו קשה לי, באופן אישי, כמי שגדל על המוסיקה הזאת, להתייחס לשירים של להקת קווין כנוסטלגיה. אני חייב להזכיר שלמרות היומרה שהיתה להם לפחות ביצירות הראשונות שלהם ליצור את המוסיקה שלהם בלי כל שימוש בסינטיסייזרים, ובכך אולי להיות שונים בצליל משאר להקות שפעלו באותה תקופה, בעוד שלהקות אחרות יכלו בכלל לקנא ברשימת הלהיטים שלהם, ושלא לדבר על העוצמה שפרדי מרקורי הציג. "מאוד חשוב לנו שהמוסיקה של קווין תמשיך להתנגן על הבמה", אמר אוליב הסולן של אובלינס.
אם לפני שנים התייחסתי לתיעוד מצולם של קווין באחת מהופעותיה הגדולות באצטדיון וומבלי כחוויה מתקנת (לזה שלא זכיתי לראות אותם על הבמה), לא האמנתי שביום מן הימים תהיה להקה שתקיים הופעה מהסוג הזה. אני לא חושב שזה צודק להשוות אותם למקור, למרות שהם מנסים מתוך יריאת כבוד להיות הכי קרובים אליו, עד כי אוליב עולה על הבמה עם גלימה דומה לזאת שהיתה לפרדי מרקורי ועם המיקרופון כשהוא מחובר לסטנד מקוצר, אבל אפילו חברי קווין אם הם ממשיכים להופיע גם היום, ללא הסולן שלהם הם כבר לא מה שהיו פעם.
אני מוכרח להודות כשאת השירים הראשונים שבוצעו בערב לא הצלחתי לזהות נלחצתי קצת, לא הצלחתי לקלוט כמה שנים חלפו מאז שהייתי מקשיב למוסיקה של קווין בתדירות גבוה יותר שהספקתי לשכוח כמה מהשירים, אבל אז באה ההודעה המרגיעה מאוליב שהוא מתאר לעצמו שכמה מהקהל לא זיהה את השירים שכבר בוצעו מהערב, כי אלו באמת מהשירים הפחות מוכרים. אז אני חושב שנכון להתייחס לזה כאל חימום לפני שההופעה האמיתית החלה. הערב היה מלא בלהיטים, והמוסיקה היתה כל כך סוחפת שהקהל לא יכל לשבת על כיסאותיו. היו לא מעט שנענו להזמנה לבוא לרחבה שבין הבמה לשורה הראשונה, ולרקוד.
על הבמה בזמן ההופעה יש שלוש זמרות, אחת מהן בעלת קול אלט היא מיה ג'והנה מנחם שבערבים אחרים, אפשר למצוא אותה מלווה את המוסיקאי, שי טוכנר. בשלב התודות שאוליב חילק ללוקחים איתו חלק בערב, הוא הזכיר שהלהקה גם מבצעת ערבי הצדעה ללהקות אחרות כמו ל"יו-2", "הדלתות" ו-"פינק פלויד" שהלבוש שלהם בערב שהיה בו שילוב בין אדום ושחור באמת הזכיר את זאת האחרונה.
השיר The Show Must Go On שסיים את ההופעה לפני שלב ההדרנים הביא את הערב יחד עם דבריו של אוליב אל ריגוש אחר. אני באופן אישי נזכרתי שזה היה השיר הראשון שחברי קווין שיחררו בזמנו עם וידיאו קליפ כשאין בו תמונות של הלהקה, ובין המעריצים נפוצה שמועה על מצב בריאותו של פרדי מרקורי שלא מאפשר שיצלמו אותו. ברור שמילות השיר מדברות בעד עצמן. אם שנים לפני שהוא נכתב היה להם שיר אחר שבו הם שאלו "מי רוצה לחיות לעד" אזי שבשיר הזה הם סיכמו את חייהם, וביקשו הדרן מסוג אחר.
לפני שחברי הלהקה סיימו את הערב באופן רשמי עם השיר We Are The Champions שהפך עם השנים להימנון הלהקה, אוליב בחר לשוב אל הבמה עם אלעד מרום, אחד משלושת נגני הגיטרה שבהרכב ולבצע איתו דואט של השיר Love Of My Life.
השירים של קווין כנראה פחות מדברים אל הצעירים של היום, לכן הקהל שהגיע אל הערב היה מורכב ברובו מבני שלושים ומעלה, שאיפשהו עוד זוכרים את הימים בהם להקת קווין נתנה ברוק, ומכירים בעובדה שטוב שיש להקה כמו אובלינס שעוזרת להיזכר בימים ההם. אני מוכרח להודות שעד לסופו של הערב לא הצלחתי להחליט אם יש להם את היומרה להיות כמו קווין או לא, עובדה שאפילו תפאורה אין להם אבל העובדה שהגענו לערב כמה חברים, ויכולתי לשמוע אחד מהם אומר שהוא ראה בלונדון מחזמר משירי הלהקה, שהוא מאוד מומלץ לאלה שלא זכו לראות את קווין על הבמה, ולדעתו הערב הזה עם כל הציפיות ממנו, לא נופל ברמתו אז זה כמובן יאמר לשבחה של הלהקה.
לסיום, חייבת להיאמר מילה טובה גם לחברי "שולחן 3" שההופעה הזאת היתה חלק מערב גאלה חגיגי שכלל בתחילתו קבלת פנים וכיבוד לפני ההופעה. כל ההכנסות הן קודש לרווחת הקהילה, וכולי תקווה שהם ימשיכו להצליח במשימותיהם ולקיים ערבים נוספים מן הסוג הזה.
תודה גדולה לחברי, בני כלפון על החוויה המשותפת
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (20/5/2011)
- חשוב לי להבהיר שעם פירסום הכתבה נודע לי שבגלל שינוי קל בהרכב החברים מעכשיו הם יקראו "אוליב שואו" ולא "אובלינס", ויש להם אתר באינטרנט שדרכו אפשר לדעת עליהם עוד פרטים, וכמו כן להתעדכן על ההופעות הבאות שלהם.
