מעבר להקלטות הרבות שג'וני קש הותיר אחריו אין דרך טובה יותר להתגעגע אליו מדרך הספר הזה שהוא מעין אלבום תמונות. הספר נוצר מהאוסף הפרטי של ביל מילר, מי שנחשב מזה שנים לאחד מגדולי המעריצים של ג'וני קש, אם לא לראשון מכולם. לא רק שהוא ניהל במשך שנים אתר אותו הקדיש לזמר הקאונטרי הנערץ, אלא שהוא עמד איתו בקשר אישי ובזכות כך זכה לפריטים מיוחדים. כמו הגיטרה היחידה במינה שעליה רשומות בכתב ידו של קש מילים של כמה משיריו. לימים, אחרי מותה של אמו של קש הוא מונה לנהל את חנות המזכרות של ג'וני קש במקומה. את האוסף שבספר יצא לי לראות לראשונה דרך אותו אתר שביל מילר ניהל, מיותר לומר שאחרי הוצאת הספר הפריטים הורדו מהאתר.
כ"האיש בשחור", כשמעיינים בספר הזה אי-אפשר שלא לחוש שמי שהכיר אותו טוב ידע לזהות את הצבעים שבו וראה למעשה כמה שהוא רב-גוני. מילר מגדיר את קש, מי שהיה לו לחבר כגיבור שליווה אותו כל חייו מגיל צעיר מאוד. ברור שידידות כזו לא מתפתחת בן יום. בהתחלת הספר יש צילום של כרטיס לאחת מהופעותיו ב"גרנד הול אופריי" שם החל את דרכו. בעניין הכרטיסים תוכלו למצוא ב ספר כרטיסים נוספים מכל מיני תקופות. ג'וני קש החל את דרכו בהרכב שנקרא The Tennessee two וכמו מוסיקאים אחרים שהיתה להם השפעה על הצליל המתכוון של המוסיקה אם בתחום הרוק נ'רול או הקאונטרי, כמו במקרה של קש, הוא הקליט בחברת ההקלטות SUN. בהרכב הזה ניגנו שני נגנים שליוו אותו, אחד על קונטרה בס ואילו השני על גיטרה מלווה. קש יצר בימים ההם בדיעבד מוסיקה מונוטונית, המקצב שבהם היה חוזר על עצמו, אבל יאמר לזכותו שזו היתה הבעיה של רוב היוצרים אם לא כולם שלא יחסו חשיבות רבה ללחנים ובמקרים מסויימים אפילו שאלו את הלחן מכל מיני שירים של יוצרים אחרים, ואפילו יוצר כמו וודי גאטרי לקח את הלחנים של כמה משיריו ממשפחת קרטר.
גם תמונות מחייו האישיים של קש מופיעות בספר, כך שגם דמותו כאב לא נעדרת מאלבום התמונות המקסים והמרגש הזה שמנסה לדעתי ואף מצליח להציג את קש ממש מכל הכיוונים. קש מעולם לא חשש לחשוף את עצמו וכך נודע סיפור אהבתו עם ג'ואן קרטר, בתה של Mother maybelle (אחת מבנות משפחת קרטר מהמשפחות הכי מפורסמות במוסיקת הקאונטרי), שלימים נישאו. יש בספר כמובן גם תמונות משותפות שלהם, כמי שהיתה אשתו ואף שיתפה עמו פעולה בכמה דואטים שהמוכר מכולם הוא הביצוע המחודש שלהם לשירו של בוב דילן - It ain't me babe.
יצא לי להתוודעות למוסיקה של ג'וני קש מגיל צעיר מאוד. אני זוכר את הזמנים שהיה קשה להשיג את היצירות שלו בארץ, בגלל משפט שניהל כנגד חברת ההקלטות שהיה חתום בה. הוא עזב את החברה הזו ובתיווכו של בונו עבר לחברה חדשה בשם American recordings שם הכיר את המפיק ריק רובין ומכאן הכל היסטוריה. למעשה את המוסיקה של ג'וני קש הכרתי עוד לפני שהכרתי את המוסיקה של דילן אבל ידעתי על הדואט המשותף שלהם שפותח את Nashville skyline, יצירת הקאונטרי היחידה של דילן. למרות שאיני נוהג להמליץ על בוטלגים, אולי זה המקום להמליץ למי שהעבודה שלהם יחדיו מסקרנת אותו להקשיב לבוטלג שנוצר מהסיישנים לאותו אלבום.
ישנה תמונה של המדים שלבש בתקופה ששירת בחיל האוויר (בין השנים 1950-1954), ושל הסרבל הכחול שלבש בהופעתו בכלא San quentin (בפברואר 1969). קש אהב להופיע ויאמר לזכותו שהוא הופיע גם בבתי-כלא מול אסירים הכי מסוכנים, פשוט היה חשוב לו להופיע מול כל קהל שאהב אותו ובמקרה הזה גם מול אסירים שלא יכלו לצאת מכלאם בכדי לראות אותו. כמה מהתמונות הן נדירות ובעניין הלבוש השחור שהקפיד עליו מתוך מחאה, מוזר לגלות תמונה שלו מתחילת דרכו בה הוא נראה לבוש בחליפה אדומה שאמא שלו תפרה לו.
קשה לי לחשוב על תקופה בקריירה של ג'וני קש שלא מיוצגת בספר באיזה אוסף כלשהו. עטיפות של כל מיני מדריכי טלויזיה מסוף שנות ה-60' והתחלת ה-70' אותה תקופה שלקש היתה גם קריירה טלויזיונית. הספר כולל את הראיון האחרון שקש העניק לאחר זכייתו בפרס MTV על ביצוע מחודש לשיר Hurt מהדיסק האחרון שלו.
את הספר סוגרת תמונה של קש מימיו האחרונים, וזה ניכר בשער הלבן המדולדל במקומה של הבלורית השחורה, ובשיר My lord has gone שהוא ככל הנראה השיר האחרון שכתב באוגוסט 2003, חודש לפני מותו.
אני במקומו של מילר לא הייתי מסתפק רק בספר כזה והייתי מוצא צורך גם לשתף בזכרונות, אבל בכך שהוא הוסיף הסבר לכל תמונה הוא מצא דרך יפה לשלב אותם יחדיו. מדהים לראות איך בן-אדם אחד יכול לבנות אמפריה אחת שלמה.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (10/11/2005)
קישור
