מפגש שני מתוך סדרת מפגשים שמקיימת ספרית קרית מוצקין, ולטענת המארגנים פגישה אחת מתוך הבודדות בהן אזלו הכרטיסים, האולם התמלא עד אפס מקום והיו עוד כמה שביקשו להיכנס ונמנע מהן. הכל בזכות עמוס עוז שהוא סופר מוערך מאוד בקרב קוראי שפות רבות, מעברית שהיא כמובן שפת המקור ועד לסינית.
עמוס עוז בחר לפתוח את דבריו בסיפור על הוריה של אמו שהגיעו מהעיר רובנו שבאוקראינה להתיישב בארץ, בקרית מוצקין, ובכך שהוא אולי במידה מסויימת רואה בערב הזה כסגירת מעגל עבורו. מבלי לדעת הוא ענה לי לשאלה אם אחרי אין ספור מפגשים כאלה שנערכים לכבודו, הוא בכלל עוד מתרגש.
הערב התמקד בספרו החדש, "תמונות מחיי הכפר", ודאי בכדי לקדם את המכירות שלו, אבל לאחר הבחירה לשוב ולקרוא ממנו קטעים נוספים במהלך הערב, נראה היה כאילו מישהו מרמז בכך שהספר מייצג את מבחר סגנונות הכתיבה שלו. עמוס ציין את העובדה שהוא אוהב לכתוב על אומללות, ולדבריו אם יתנו לו שתי מילים לסכם בהן את כתיבתו אז הוא אוהב לכתוב על משפחות אומללות, ואם יתנו לו יותר מילים אז שיקראו כבר את ספריו.
בעניין שגרת יומו של סופר שתמיד מעניינת את הקוראים, עמוס מעיד על עצמו כמי שמתחיל את הימים שלו בכתיבה עד לצהרים, כשהוא הולך לאכול ובשעות אחר הצהרים הוא חוזר אליה ומתעסק יותר במחיקה של מה שכתב בבוקר. דבר שכפי שסיפר, בתקופת חייו בקיבוץ חולדה גרם לו לדבריו לאי-נעימות, לשבת לצד מי שחלב עשרות ליטרים ומי שחרש עשרות דונמים. אך עם השנים הוא למד לראות את זה בעין יותר מפוקחת, כאחד שתפקידו לפתוח עם בוקר את החנות שבבעלותו, וכמות הלקוחות אינה תלויה בו, הוא מצידו צריך להמשיך ולעשות את עבודתו. אני מוכרח לומר שזה אחד הדימויים שעמוס נתן בערב שמאוד מצאו חן בעיניי, לכן בחרתי להביא כמה מהם לאורך כתיבת רשמיי אלו.
בהמשך לכך הוא מצא לנכון לעלות את עניין התנגדותו למושג "יצירה כותבת", ולספר שבעבר כשהוא עמד בראש חוג של כותבים הוא נימק את הסברו שלמעשה המחיקה היא שיוצרת ולא הכתיבה עצמה, והמשיל את החיים כפסל שלא צריכים יותר מלחצוב בו ולהסיר ממנו את החלקים המיותרים. אקסיומה נוספת שעמוס עוז רואה בדרך שונה מהמקובל היא שלא יתכן בעיניו שקוראים ידברו על ספר מסויים שקראו כאילו הוא אותו ספר, מאחר והסופר מעניק 50 אחוז בעוד שאת החצי האחר הקורא האמיתי צריך לתת, ובאופן טבעי כל אחד מהקוראים מלא בחיים אחרים שמשפטים מסויימים מעלים בו אסוציאציות שונות מתוכן.
מכאן המשיך עמוס עוז ונתן הצצה לתוך חייו, בכך ששיתף את הקהל בסוד הכתיבה שלו. שהוא אוהב לעלות נושאים, וכשהוא חש שיש לו יכולת ראיה של אותו עניין מצדדים שונים, כמו מתוך עיניהן של דמויות שונות, הוא לדבריו יודע שהוא בהריון עם עוד ספר. מדבריו עולה שהוא אוהב לכתוב את ספריו, בין אם בעלילות ובין אם בסיפורים הקצרים שאחרי שהתנסה בכתיבת רומאנים גדולים מוגדרים בעיניו כמסע קצר שאי-אפשר לקחת ו / או לתאר בו הכל, כך שהקוראים ימשיכו בדמיונם את הסוף.
כשעמוס סיפר על ספרו, "סיפור על אהבה וחושך" שעליו כזכור קיבל את פרס גתה, הוא לא הסתיר את ההפתעה שהיתה לו בזמנו מההצלחה שלו. הוא סיפר שכתב את הספר מתוך הצורך לחפירות ארכיאולוגיות בתוך משפחתו, וברגע שהוציא אותו לאור הוא ראה שגרם במעדר שעבד איתו בחצר ביתו לכל האורות בבתים האחרים בשכונה להבהב. הספר נכתב בכלל על ירושלים, ו'מה הסינים יודעים על ירושלים שאפילו לא יודעים למצוא אותה על המפה?'. עמוס העלה את השאלה הזאת, והסביר שכראות עיניו אולי הוא (עמוס עוז) בשבילהם כמו גרסיה מרקס בעבור הקורא הישראלי.
בחלקו השני של הערב כשהקהל הוזמן להפנות לו שאלות הוזכרו כמה מספריו האחרים כמו "פה ושם בארץ ישראל" שבעקבותיו הועלתה השאלה אם בכמה מהם הוא נותן לקוראיו את התחושה שחשוב בעיניו להתערב בעשיה בארץ - מדוע הוא אינו קם ועושה זאת בעצמו ונכנס לפוליטיקה? אז הוא הזכיר את העניין שבעט האחר שלו הוא כותב מאמרים, מתוך בדיחות הדעת הוא אמר 'אתם יודעים כמה פעמים כתבתי לממשלת ישראל שתלך קיבימינט והיא עוד אף פעם לא הלכה?'. עמוס עוז ידוע כמי שהיה מקרובו של שמעון פרס, ומבין דבריו בערב אי-אפשר היה שלא לחוש את געגועיו לארץ ישראל הישנה והטובה. ספר אחר שהוזכר הוא "מיכאל שלי". בעניין זה סיפר שאחרי שהוא יוצר חיים בדמויות שונות, יש להם חיים משלהם, כך שבשעה שכתב את אותו רומאן שהביא לו את ההכרה הספרותית הראשונה, היו לו ויכוחים עם חנה גונן (גיבורת הספר) שביקשה ממנו להעלות נושאים שהוא כגבר לא היה מוכן לעלות אותם. אפשר לומר שעמוס עוז של היום אולי יותר מפעם לא איכפת להישמע ביקורתי מדי לעצמו, והוא חושב שזו בעצם דיי חוצפה לכתוב ספר כזה, מנקודת ראותה של אישה והוא לא בטוח שהיה חוזר על זה כיום.
המחשבה שחלפה בראשי בזמן שעשיתי את דרכי מחוץ למקום המפגש, הוא העניין שעמוס עוז אמר שבדמיונו הוא רואה את הקורא האידיאלי שלו כמי שיושב על כורסא, מתחמם מהאח הבוערת בעוד שרוחות עזות מתדפקות על חלונות ביתו. כמה שזה לא כך במציאות הישראלית בכל זאת יפה שקוראים זוכים למפגש עם סופר ברמתו של עמוס עוז שמרתק תמיד לשמוע את דבריו.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (23/12/2010)
