אין דבר יותר מרגש עבורי כשמדובר בספרים, מאשר ספרי שירה חדשים של מאיר ויזלטיר, משורר שנות השישים, מהידועים בקשריהם הקרובים למשוררת יונה וולך ז"ל. את "מחסן" ספר שיריו הקודם, אני מוכרח להודות שאני לא מונה בין ספריו האהובים עלי. הספר אפילו גרם לי להספיד אותו ולחשוב שאולי המשורר איבד משהו, מאז שכתב את "קיצור שנות השישים" שנחשב בעיני לספר שלו ב-ה' הידיעה. נדמה, כי דווקא בספר השירים הנוכחי מי שמחפש להספיד אותו זה דווקא הוא עצמו: "כמו מה, יקירתי, קרובים חיינו לקצם?" (מתוך השיר: "כמו מה"). "שירים איטיים" בהחלט מצליח להחזיר את ויזלטיר לימים הטובים שלו, וזה יוצא דווקא עכשיו, אחרי שקיבל את פרס ישראל לספרות.
הספר מחולק לארבעה פרקי שירה: הוויות, אתרים, אוטובוס וקטנות. ניתן לקשור בין הגלויה של עטיפת הספר - ובה רואים רועה צאן יהודי בגליל - לתוכן של כמה מהשירים שבתוכו, ובמיוחד לשירים כמו "לברוח" שמוקדש לביאליק ו-"לזכר משורר אחר" שנכתב בנימה ילג"ית. אני מקווה שייצא לי להתרגש מעוד הרבה ספרי שירה חדשים של ויזלטיר, למרות שנראה שבשנים האחרונות הוא ממעט לכתוב, כנראה מתוך העדפה להוציא מתרגומיו למחזות של שייקספיר.
המאמר נכתב ע"י אהוד בן-פורת והתפרסם ב-19/5/2000 במדור "תרבות נטו", צפון 1
