לספר הזה יש סיפור קצת שונה מהספרים שכתבתי עליהם עד היום. נתחיל בזה שהספר הזה הוא כפול מגילי ולמעשה התאריך שנקוב בו כתאריך ליציאתו לאור הוא כ"ז להצהרת בלפור.
כשם שסיפרתי לאיתמר לוי (מאתר הספרים ממושב צרופה במקור), בן-אב"י הוא אחד מגיבורי הילדות שלי. בזמן שקראו בכיתה (בתקופה שהייתי בביה"ס יסודי) את "הבכור לבית אבי" של דבורה עומר, היה לי את המזל למצוא בספריה העירונית באגף של המבוגרים את ספרו של בן-אב"י - "עם שחר עצמאותנו".
הספרים באגף של הילדים נראו לי מאז ומתמיד משעממים, וכך למעשה במקום לקרוא כמו כל ילד את הספרים שמתאימים לגילו עשיתי את הקפיצה הזו וקראתי בעיקר ביוגרפיות בטענה שעם כל הכבוד לסופרים, אני לא מעוניין בדמיון של אף אחד מהם אלא רוצה לקרוא דברים שהתרחשו באמת. המעבר לספריה של הגדולים לא היה קל, כי הספרניות בהתחלה דיי התרעמו מזה. בסופו של דבר הם נוכחו לדעת שאני מוצא עניין לא מעט ושואל הרבה יותר ספרים, כולל ספרו של בן-אב"י שהושאל על-ידי לפחות פעמיים. המעבר הזה היה פשוט מעבר טבעי בשבילי אחרי שחרשתי את כל אנציקלופדית הנוער. בדיעבד אולי נחשבתי לדיי יורם, אבל תקופה מסויימת גם תלמידי הכיתה דיי נהנו מזה שאהבתי לפתוח את כרכי האנציקלופדיה ולסכם ממנה. מה שנחשב לתחביב עבורי ולעיתים אף הייתי מסכם על דברים שעניינו אך ורק אותי.
פניתי לאיתמר בתקווה שהוא יימצא לי את ספרו של בן-אב"י - עם שחר עצמאותנו", ששמעתי פעם את גיל חובב מספר שהספר עבר תקופה מסויימת במשפחה שלו כספר שחולק כמתנה לחתונות, ויצאתי מתוך הנחה שבזכות זה יימצא לי אולי איזה עותק. הספר הזה הוא ספר עב-כרס מרגש, רק מעצם העובדה שבן-אב"י כתב אותו בגולה מתוך געגועים למולדת והוא סיים את כתיבתו סמוך למותו.
איתמר זכר את הסיפור שסיפרתי לו ובאחד הימים קיבלתי שיחת טלפון מאחד מחנויות-המחסן שלו ונאמר לי שהוא מצא לי ספר על בן-אב"י, קיוויתי שיהיה זה הספר המיוחל שאני מחכה לו כבר לא מעט זמן. אך הספר שהוא מצא לי הוא אחר. כתבה אותו חמדה בן-יהודה, מי שהיתה למעשה לא אמו של בן-אב"י אלא דודתו שנישאה לאביו, אליעזר בן-יהודה אחרי מות אחותה.
אם תרצו זהו מעין גירסת המקור של "הבכור לבית אבי". בסוף הספר מובאות כל מיני תוספות מעניינות, כמו רשימת המילים שהיו מחדושיו הלשוניים. אפשר למצוא ביניהם מילים כמו: אכזבה, אלחוט, מרפאה ועתונאות.
חזרתי לספריה העירונית בתקווה למצוא שוב את ספרו של בן-אב"י, ולתת לו חיבוק נוסף שמזמן לא נתתי לו. הפעם מכיוון שקשה להשיג אותו על אף עוביו הייתי נכון להקליד אותו, כשם שנהוג לעשות בפרוייקט בן-יהודה, אבל הפעם נאמר לי בצער רב מהספרנית שהספר שייך למחזור ספרים שהורד מהמדפים ואין למצוא אותו כבר, כי או שהוא נזרק או הועבר לספריה אחרת. ספרים מהסוג הזה הם ספרים ללא גיל, למרות שאני בעצמי מאוד מעריך את "נועד לתהילה" של וודי גאטרי, אני יכול לתאר לעצמי בזכות הספר הזה, מה היתה התחושה של בוב דילן כשהוא החזיק בספר של גאטרי והגדיר אותו כתנ"ך שלו. כך שאני מקווה שהוא נמסר לידיים אחרות וחלילה לא נזרק.
הספר שכאמור רכשתי במקום נקרא "נושא הדגל" לא רק בגלל שבן-אב"י נולד להיות הילד העברי הראשון אלא שאחת התמונות המוכרות שלו ושנמצאת בין התמונות בספר, היא תמונה שלו מגיל שלוש (בתקופה שנקרא "בן-ציון") בה הוא נראה יושב על כיסא ומהדק באגרופו דגל עליו כתוב: "דגל מחנה יהודה מצבא ישראל".
כתבתי מכתב תודה לאיתמר על כך שנתן לספר חיים חדשים בכך שתיקן אותו וגם חשב עליי. אמרתי לו שאם בכל זאת ימצא את הספר של בן-אב"י אשמח לרכוש גם אותו, אך אני כמובן שמח שמצא לי את הספר המיוחד הזה, שבעיניי יש לו ערך נוסף. הספר נפתח בנאום האזכרה של הד"ר יעקב מיכלין, מי שהיה באותם הימים יו"ר "התאחדות בני-הישוב" בת"א, ונשיא לשעבר של לשכת "ברקאי".
אני חושב שגם הפעם יהיה נכון לומר בסוף דבריי, כשם שאמרתי בזמנו בסוף דבריי על ספריהם של אהוד בנאי ויוסי בנאי - יהיה מעניין לקרוא ספר שיביא משורשי המשפחה, ובמקרה הפעם ולוא רק לגלות שגיל חובב (אם איני טועה) הוא לא פחות מאשר נכדו. הרבה זמן חשבתי שגם לנתיבה בן-יהודה יש קירבה משפחתית, אך איתמר העיר לי כי נתיבה חזרה לא פעם לתקן את הטעות הזאת.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (3/2/2006)
אחרי כשנה וחצי:
היום הסתובבתי ביום פנוי שלי בתל-אביב וכמו בלא מעט מקרים משהו בי אמר להיכנס לאחת מחנויות הספרים המשומשות ולשאול על הספר. חשבתי שהכי הרבה אני אמצא במצב הלא נעים שיש להם את הספר, אבל שוב הוא יהיה במחיר גבוה. אני מוכרח לומר שהספר ישנו באחד מאתרי מחפשי הספרים, אבל המחיר שלו מופקע. אם לא תהיה לי ברירה אני אאלץ לקנות אותו אני פשוט מוכרח שיהיה לי אותו כבר.
כשנכנסתי לחנות ושאלתי אותו אם יש לו את הספר הוא אמר לי שקשה לו להאמין, אבל הוא בכל זאת קם ממקומו וניגש למדף של הביוגרפיות. תאמינו או לא, לא חלף הרבה זמן והוא הוציא אותו מהמדף. כשאני קורן כולי מאושר וניגש איתו לדלפק לשלם עליו, אמרתי לו "אין לך מושג כמה שרצתי עד היום בכדי למצוא את הספר הזה", אמרתי למוכר והוא אמר לי שהוא מאמין לי, בכדי למצוא ספרים כאלה זה צריך להיות יום המזל שלך. במקרה או לא היום זה גם יום ההולדת שלי.
עכשיו בזמן שאני כותב את דבריי אלו הספר נמצא על ידי ואני לא מפסיק לדפדף בו, כבר יותר מעשרים שנה שלא ראיתי אותו אבל אני זוכר אותו כאילו רק אתמול קראתי בו. עד היום מצאתי לא מעט ספרים שפשוט ריגש אותי העניין שהצלחתי למצוא אותם ולצרף אותם לספריה שלי, כך שבמובן מסויים ההרגשה הזו לא ממש חדשה עבורי אבל מה שכן ההרגשה שיש לי סופסוף את הספר שכה חלמתי שיום אחד אוכל לשוב לחבק אותו ולהרגיש שהוא שלי ואני יכול להיות במידה רבה רגוע ומרוצה שסופסוף הוא חלק מהספריה הפרטית שלי, מה לומר לכם? פשוט הרגשה כבירה !!!!
