אין קריאה שיותר מעניינת אותי מהקריאה בביוגרפיות והנושא הכי מוחמץ לצערי בעניין זה בארץ הוא תולדות משפחת בנאי, כך שעניין אותי לקרוא את ספרם של אהוד בנאי ("זוכר כמעט הכל") ושל יוסי בנאי ("מכתבים ברוח").
הספר של יוסי בנאי הוא יותר ביוגרפי מכל הספרים שהוא כתב עד היום, למרות שגם כזמר הוא לא מוצא לנכון להתנתק מהביוגרפיה שלו גם כשהוא לוקח מהחומרים האחרים, כמו של ג'ורג' בראסנס ואברהם סורהמלו. מה שנכון גם לגבי אהוד, למרות שבניגוד ליוסי הוא כותב ושר יותר משיריו. אפשר לומר על יוסי כמו על אהוד שהוא זוכר כמעט הכל, גם אם מבחינת גיל יש לו הרבה יותר מה לספר. יש בספרים הללו מעבר לקרבה משפחתית גם משהו דומה בחצינויות, כשאהוד הותיר את ספרו בצורת מחברת ואילו יוסי בעטיפה הכאילו עירומה של הספר. נראה שהם משדרים בכך את הצניעות הנכונה שלהם. מה גם נדמה שהם לא מנסים למשוך אליהם קהל חדש אלא את אותו קהל שרגיל לקנות את יצירותיהם ובא להופעותיהם, ובעצם כך מכיר חשיבות יתר לתכנים שבספרים.
יוסי ואהוד, כל אחד מהם בחר לפתוח בסיבה שהביאה אותו לכתיבה הזאת. יוסי בנאי בפרק הראשון (בספר שמסודר לפי סדר מכתבים שכתב) במכתב לדוקטור X שהציל את חייו, ואילו אהוד למרות שהוא לא מסגיר את העובדה הזאת בספר גם בקטעי הדת שהוא מעלה מפעם לפעם בזכות זה שעם השנים הכתיבה שלו (עם היחודיות שבכל זאת יש בה) נהיית לא רחוקה מזו של הסופר שכה העריץ. אני כמובן מתכוון לפנחס שדה. לא מובנת לי הסיבה שאהוד בחר שלא להזכיר את שמו אלא ברמיזה. אולי זו אותה הסיבה שבעתיה יוסי בחר שקרובי המשפחה היחידים שלהם יכתוב מכתבים יהיו דווקא אמו וסבו ולא אחיו, יעקב המנוח (אביו של אהוד) שאת ספרו "שובו של הסוראמלו" כבר הקדיש לזכרו. אם הזכרתי קודם את פנחס שדה אז אולי זו ההזדמנות לומר שהיה מתאים לי שאהוד יכתוב את ספרו כאדם בודד. אהוד אומנם לא שוכח את הקטעים הללו של חייו (בעיקר מהתקופה של לפני צאת אלבומו הראשון עם הפליטים), אבל הוא העדיף להביא את הסיפור שלו אחרי הכל כאמן שכותב על איך הוא בנה את עצמו לצד ניהול חיי משפחה.
אני מקווה שיימצא בסופו של דבר הביוגרף שייקח את סיפורה של משפחת בנאי למחקר מעניין ואין לי ספק שהספרים הללו שיכולים לשמש לחלק ממקורותיו הם הוכחה יפה לכך.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (10/11/2003)
