על הסרט הדוקומנטרי של אבידע ליבני שהופק ב-2008
אין שמח יותר ממני עכשיו, שבתקופה שבה זוכה כל אמן חשוב לסרט המביא את סיפור חייו, אם בדרך של סרט דוקומנטרי ואם בסרט עלילתי וגם בארץ כמה אמנים כבר זכו לזה, מגיע גם תורו של אהוד בנאי. כפי שהבמאי, אבידע לבני אומר כלל לא חשוב שיש הרואים ב"חייב לזוז" גם סרט על חייו של יוסי אלפנט ז"ל, אולי יש בזה מעין שני סרטים בכרטיס אחד ובל נשכח שאהוד לא פעם חוזר ואומר בכמה מראיונות איתו כי ללא אלפנט הוא לא היה מגיע למה שהוא היום. בעניין זה, עוד לפני שאלפנט נכנס לתמונה אהוד חש בכך שהוא "חייב לזוז". צמד המילים הזה שלקוח משירו "עיר מקלט" ונבחר לשם הסרט שיקף את ההרגשה שהיתה לו בגיל 37 כשחש דיי תקוע בחיים שלו מבלי יכולת לפרוץ קדימה לתוך תודעת הקהל, מה שלא כלכך צלח לו עם השיר "א יידישע רסטהמאן".
היה חשוב לי ללכת לצפות בהקרנת הסרט בסינמטק חיפה עם עוד מישהו כך שבשעה שאכתוב עליו אוכל גם לראות אותו גם בעיניים אחרות, ולכן אמא שלי הצטרפה אליי. בדרך חזרה הביתה הצלחתי להתרשם בזכותה, כמי שבדרך כלל אינה חסידה של הסרטים הדוקומנטרים הצליחה להינות ממנו ולוא רק בזכות העובדה שאהוד בנאי מביא את סיפור חייו בעצמו בדרך הנפלאה שבה בני משפחת בנאי יודעים לספר סיפורים.
הסרט נפתח בסקיצה של השיר "זמנך עבר" שאהוד מסביר שזה אחד השירים שכתב אחרי חלום שחלם, השיר צורף לאחרונה למהדורה המורחבת של אותה יצירה ראשונה. בשלב מסויים השיר דועך, עוד לפני שאלפנט אומר לאהוד שזה קטע נהדר והוא חייב להקליט אותו. אהוד פותח ומספר על חבריו ועליו, פליטי כל מיני להקות שהופיעו איתו תחת השם "הפליטים". לדבריו הם היו קבוצה דיי מוזרה, שבתחילה אהוד הציג אותם תחת השם "הפורצים" והיתה להם כוונה אפילו ללכת על שם הזוי כמו "פרפרי הבטון", כפי שאהוד מכנה כיום את חבריו כשהוא נותן את הופעותיו תחת השם "עזרא טיסונה". כך שאפשר לראות גם בקטע הזה את העקביות שנשארה לו עוד מאז.
אהוד מספר שאביו, יעקב בנאי ז"ל מי שסידר לו עוד בילדותו להופיע בסרט הישראלי "סיניה" שיפה מאוד שיוצרי הסרט מצאו לנכון לא רק לאזכר אותו בתחילת הסרט אלא גם הביאו קטע וידיאו מתוכו. אביו היה מודאג מהדרך שבחר בה, כדרך כל ההורים וראוי להזכיר שבכל זאת בתקופת התקליט השני הם יצרו את יצירתם המשותפת "תחת שיח היסמין" כך שאפשר לומר שבסופו של דבר הוא ראה נחת ממנו.
יאמר לזכותו של במאי הסרט, אבידע לבני שהוא הצליח להביא בדרכו המיוחדת של אהוד את ההומור של ז'אן-זק גולדברג ז"ל, כך שלמרות שגם אם הוא אינו מרואיין בו כמו יוסי אלפנט ז"ל נוכחתו קיימת. למרות שהסרט נוצר לזכרה של תקופה יש תחושה שליוצריו לא היתה כוונה להפוך אותו לסרט טרגי, ולכן הם חיברו את סיפורי מותם של יוסי אלפנט וז'אן-זק גולדברג יחד כשלמעשה הם הלכו לעולמם בהפרש של 16 שנה. יש קטע וידיאו מההלוויה של ז'אן-זק בה אהוד נשא את אותו הספד מצמרר בה אמר כי כבר לא יהיה איחוד של "הפליטים", אבל החברים לבטח נפגשים זה עם זה למעלה.
במשך שנים היתה שמועה שאלפנט מצא את מותו כתוצאה מצריכת סמים, ואכן בסרט לא משכיחים את העובדה שעלה רעיון שהוא יעבור גמילה, אך יחד עם זאת מזכירים את העובדה שעוד מנעוריו סבל מבעיה לבבית וידע שהוא חי על זמן שאול מה שגרם לו לתת תמיד את כל כולו, ובחייו כרוקר נאלץ לשלם את המחיר.
באחד מהביקורות על הסרט צויין כי חבל שלא נערך ראיון עם מוסא נחמיאס שליווה את יוסי אלפנט לא פחות מעופר הררי שכן מרואיין, ולמרות שהיתה אפשרות לעשות את "הבזמן ש...." כפי שמקובל לעשות בסרטים, בעניין זה טוב לדעתי שזה לא נעשה כי זה היה גורם לפיזור יתר בסרט, כי היה צורך להזכיר באותה מידה גם את "מלטה יוק" (הרכב שנוצר מחברי "להקה רטורית" בזמן שאלפנט ומוסא ניסו את כוחם בחו"ל).
יואב קוטנר מקבל את מלוא הקרדיט שאין ספק שמגיע לו על כך שהביא בסופו של דבר להצלחתו של אהוד בנאי, כשחברת ההקלטות CBS לא ממש ידעו אם כדאי להם להחתים אותו או לא, ויואב אמר להם שהם לא יודעים מה יש להם בידיים. חבל רק שלא מוזכרת התוכנית "רדיו רדיו" בה יואב אירח ערב אחר ערב את אהוד ואת יוסי, וזו נקודה שבה אני כמי שחווה את הכל בזמן אמת חש שכל החל. זאת אולי הזדמנות טובה לומר שאני מקווה שביום מן הימים ימצאו לנכון גם לעשות סרט על חייו של "האיש הקטן מהרדיו" שהוא למעשה איש גדול מהחיים.
המפיק הותיק, שוקי וייס שזכה להפיק אותם מופעים של אהוד בנאי והפליטים מגלה איך בדיעבד ההפקה שעשה להם וכללה גם את נועם הלוי היתה מעניינת והוא מאוד גאה עליה היום, להבדיל כאילו מדובר בהרצה של איזו יצירה כמו "החומה" של פינק פלויד, אך למעשה גם אחרי שאהוד נחשב לדבר הבא של המוסיקה הישראלית, בזכות מביני עניין כמו קוטנר ויעקב גלעד הם הופיעו מול מעט אנשים, וכפי שאהוד אומר אצל שוקי וייס אין את העניין הזה של לבטל הופעות ולא משנה כמה כרטיסים נרכשו. להופעת הבכורה הם היו צריכים לעבוד ממש קשה בשביל למלא אולם שלם, ונאלצו להביא גם כמה מקרוביהם.
אורכו של הסרט הוא פחות משעה וחצי, ולדעתי חבל שלא מצאו לנכון להמשיך אותו בעוד כמה דקות, כי יש כמה דברים שלצערי כלל לא התייחסו אליהם בסרט. כמו על האמן, איתן פימנטל שהציור שלו מופיע בעטיפת היצירה וכמו כן כמה מיצירותיו ליוו את עטיפות הסינגלים של השירים שיצאו בזמנו. עד כמה שהבנתי מאותו ראיון שאני אישית ערכתי עם אהוד הבנתי שעבודתיו של איתן מוצגות עד היום באחת הגלריות הלא רחוקות מיפו. כמו כן היה מקום לדעתי להזכיר את ההשפעות המוסיקליות של אהוד, כמו זה שבתקופת היותו חייל בגרעין נח"ל שר את "גיבור מעמד הפועלים" של ג'ון לנון. בסצנה שבה מובא קטע מהעיתון המודיע על מותו הפתאומי של אלפנט בלוגוס למרות שהמקום נסגר עם השנים היה נכון לדעתי להביא צילום מאותה עדות אילמת של קיר סמוך למקום שבו מצא את מותו ונשא את זכרו. פיספוס נוסף בסרט למי שמכיר את הביוגרפיה של אהוד, בשלב של הסרט כשהוא מספר על נדודיו לראש פינה היה ראוי להזכיר ששם פגש פעם ראשונה בחייו את דרורה חבקין ז"ל שבזכותה הכיר את ג'ורג' וסאלם, חבריו הערבים מהגליל שמלווים אותו עד היום. עם כל הדברים שחסרו לי אישית בסרט, כמי שמלווה את אהוד מתחילת דרכו עוד לפני שהכרנו זה את זה, אני חייב להודות שבכל זאת יצאתי ממנו עם כמה דברים שלא ידעתי עליו ושמחתי לגלות אותם.
הסרט כאמור עוסק בעיקר ביצירה הראשונה אך למעשה מגיע עד לתקופה של התקליט השני של אהוד, "קרוב". כותרות הסיום עולות כשמתנגן השיר "דוד ושאול (שיר געגועים)" מתוך השלישי שמסתבר לפי הסרט שהיה אמור להיות היצירה המשותפת שלו עם אלפנט אחרי הפסקה של הקלטת דיסק בהפקתו של עובד אפרת שהיה אמור לעבוד איתו עוד על הראשון. בשלב זה של הסרט קוטנר אומר שעם כל הכבוד לאלפנט, ככל הנראה שלא היה קל לעבוד איתו. אמירה שלא היתה יכולה לבוא מאהוד גם אם יש בה משהו מן האמת.
יש טענה שהסרט גדוש במוסיקה, ואבידע הודה שלאהוד הפריע העניין שרוב החומר לקוח מהופעות ולכן הועלה הרעיון שבזמן הראיון אהוד יקח גיטרה וידגים עליה כמה מהשירים. אני דווקא אהבתי את העניין שלא רק שיש טעמים מכל השירים שביצירה הזאת אלא שגם נמצאו להם ההקשרים הנכונים בסיפור. למשל כשאהוד מספר על התקופה שהוא טס לאמסטרדם והופיע ברחובותיה מתנגן השיר "אמסטרדם", חבל רק שלא הוזכר שאהוד אומנם לא הוציא אותו מעולם באופן רשמי אך מי שהקליט גירסה דומה לשיר הזה הוא אבנר שטראוס.
לצערי יש כאלה שלא מבינים את המשמעות של הקרנת סרט בסינמטק בנוכחותו של הבמאי, ויצאו בזמן שעלו כותרות הסיום והחמיצו בכך חלק חשוב מהאירוע שהוא הדיון על הסרט. אני מקווה שהסרט ייצא מתישהו על DVD ואז יהיו בו אולי כמה בונוסים שיכסו את החסר שהזכרתי ונוסף להם יצורף רצועת במאי כמקובל בכמה סרטים, כי למרות הבחירה הנבונה לתת לאהוד לספר את הסיפור בעצמו, התרשמתי מהדיון שיש לצוות שעבד עליו לדבריו של אבידע לבני (הבמאי) למעלה משנתיים הרבה מה לספר על שלבי היצירה.
חשבתי שבזכות הסרט יהיו שירדו מהקטע שאהוד כויכול התקרב לדת על חשבון ריחוק ממה שהוא ייצג בתחילת דרכו, אבל העניין עלה בדיון שהיה אחרי הסרט, כשמישהו מהקהל אמר שלדעתו אהוד מנצל את אותו טריק שהוא סיפר עליו בסרט בהקשר לאופרת הרוק "מאמי" שהוא בחר שלא להיות על הבמה כשהיו קטעים שהיו לא כלכך לרוחו והיום לדבריו של מישהו מהקהל הוא עושה את זה עם הקירבה שלו לדת שכופה גם על שירים מהעבר להישמע יותר חסידיים. אני רואה את זה שיש אנשים שהחיבור של אהוד לדת מפריע להם, להבדיל כמו שלמעריציו של דילן הפריע החיבור שלו למוסיקה חשמלית. בעיניי חשובה יותר מכל העקביות שלו אחר האמת שהוא מאמין בה. הפוסל במומו פוסל.
שמחתי לראות איך אולם סינמטק חיפה, שבו הוקרן הסרט היה מלא עד אפס מקום בקהל מכל הגילאים, אני מקווה שזו סיבה מספיק טובה לקיים בו עוד כמה מועדי הקרנה לסרט החשוב והמצויין הזה, ובכך אני מוצא לנכון להודות ליוצריו.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (9/1/2009)
קישור
