יצא ב-1986
על אופרת הרוק "מאמי" באודיטוריום עכו
אם על המופע של בוב דילן בנמל חיפה כתבתי אחרי עשור שנים אז על המופע של אופרת הרוק שהוא ללא ספק אחד המופעים שהשאירו בי רושם של חוויה גדולה של פעם בחיים, אני מבקש לכתוב אחרי לא פחות מעשרים שנה. במיוחד אחרי ששמתי לב שהוקמה בפייסבוק קבוצה של אותה אופרת רוק, אבל לי חשוב שיזכרו וידברו יותר על הגלגול הראשון שלה, שבעיניי הוא המוצלח יותר.
זאת היתה ההופעה הראשונה שראיתי לבד עם חבר, אחרי אין ספור מופעים מתוכם של "שלישית שוקולד, מנטה, מסטיק" וגרי אקשטיין אותם ראיתי כילד. רציתי לראות אותה מתוך בחירה, למרות שחברי, שי פחימה שהזמין אותי להצטרף אליו לראות אותה (הופעה שנבחרה לפתוח באותה שנה את פסטיבל לתיאטרון אחר 88') שאל אותי אם זה בסדר בעיניי שאנחנו הולכים לראות הופעה כזאת ביחד, ואני לא מתחרט. הוא ניסה להכין אותי נפשית להופעה שאחרי הכל יש בה אולי מסר שלא יהיה לי קל לעכל, אבל אני כלכך הייתי שמח שאיציק, אחי הגדול רכש לי את הכרטיס. שנינו היינו באותה תקופה בתחילת דרכנו, כמעריצים של אהוד בנאי, שהיה בסך הכל אחרי הקלטת תקליט ראשון עם הפליטים שכידוע יוסי אלפנט עמד בראשם. איציק יכול היה להצטרף להופעה ולהינות ממנה לא פחות מאיתנו, אבל יאמר לזכותו שהוא העדיף להשאיר אותי להינות ממנה לבדי.
מוזר לי להיזכר איך אז לא רק שלא הכרתי שמות של אמנים, אלא הייתי ממש נאיבי והאמנתי בתחילת המופע שאריה מוסקונה הוא באמת אותו פרדי - עיתונאי ויש לו יום הולדת, כפי שהוא הציג את עצמו בדברי פתיחה של ההופעה.
כשאהוד בנאי עלה לבמה לשיר את השיר הראשון שלו אני זוכר איך הקהל צעק את שמו בהתלהבות רבה, היה ברור שהוא כוכב עולה. שי אמר לי שאני לא התלהב יותר מדי, הם לא קוראים לי (הלוא גם שמי הוא אהוד). כלכך קיווינו שבזכות העובדה שכל חברי "הפליטים" על הבמה שהם יבצעו משהו גם מהתקליט הראשון שלהם ביחד.
לא הבנתי איך ז'אן ז'אק גולדברג מרשה לעצמו לעשן סיגריה בזמן שהוא מתופף, כשלמעשה הוא כבר צבר ניסיון כחבר בלהקת "הקליק" ועוד כמה להקות שוליים שהיה חבר בהם. בסרט התיעודי "חייב לזוז" אהוד בנאי מספר בין היתר גם על "מאמי" ומביא צד נוסף של גולדברג שרק מי שעבד איתו ידע. איך הוא אהב להציק בצחוק לחבריו על הבמה, ולהפוך אותם לקטנים על ידו. עובדה נוספת שהטרידה אותי היא איך החברים שבנוסף להיותם מוסיקאים לוהקו לתפקידים שונים, שותים על הבמה בכמות כזו שהם יהיו חייבים במהלך ההופעה לשחרר כמה גרעפסים. למעשה הגרעפס היחיד הוא של יוסי אלפנט וזה תוכנן מראש, בקטע של "הפאב". מוזר להיזכר בדיעבד בשיר היחיד הזה שהוא שר, ולחשוב שאחרי כמה שנים הוא באמת מצא את מותו בפאב של מועדון "לוגוס", כפי שהוא אומר באותו שיר: "הפאב הזה הוא הטופ של תל-אביב".
את המחצית השניה של ההופעה פתח אריה מוסקונה בקטעים "בתיה קלאסה" ו-"פרופסור קומפשין" כרוקר כפי שרק הוא יודע ויאמר לזכותו שהוא עושה את זה עד היום בהצלחה רבה.
כשאיציק בא לאסוף אותנו, את שי ואותי חזרה הביתה למרות שהמרחק מהאודיטוריום בו התקיימה ההופעה לא רחוק ממקום מגורינו. כשנכנסנו לרכב הוא שאל אותנו על אותה סצנה בה מזי כהן שהיא "מאמי", גיבורת העלילה עולה על סולם וזורקת את כל הצלחות שבידה על הריצפה. הוא גילה לנו שהוא ראה את הקטע הזה כשדיברו על ההופעה הזאת בטלויזיה. לא הבנתי וחשתי בעבורו תחושת החמצה שמלווה אותי עד היום. אם הוא כלכך עקב אחרי ההופעה הזאת, למה הוא לא הצטרף אלינו?
מכל מקום למחרת ההופעה הלכתי במיוחד לחנות "נאווה", אותה חנות יחידה שמכרה אז תקליטים בעכו, והחנות היחידה שהיתה נגישה אליי פרט ל"בית התקליט" בחיפה, שבאותה תקופה הייתי אחת לכמה זמן נוסע ורוכש בו תקליטים, אבל היא היתה רחוקה עבורי באותם ימים. ביקשתי לרכוש את התקליט הכפול של ההופעה, אני ידעתי שישנו גם תיעוד בוידיאו, והאמנתי שביום מן הימים אשיג גם אותו. לא תארתי לעצמי שהוא יהפוך לנדיר עד כי בסופו של דבר יעלם. ב"נאווה" לא היה את ההופעה על תקליט כפול, והיה צורך לעשות הזמנה מיוחדת. מכיוון שהייתי חסר סבלנות לחכות רכשתי אותו בזוג קלטות שמע. לשמחתי מאחר והכירו אותי בחנות, וידעו שאני לקוח קבוע הם הסכימו איתי על תנאי כזה שאני לוקח את הקלטות, ומחזיר להם אותן ברגע שהתקליט הכפול מגיע ללא כל תוספת מחיר. בסופו של דבר העדפתי להישאר עם הקלטות, כי לא הפסקתי לשמוע אותן בווקמן שהיה לי. כשאת התקליטים הייתי נאלץ להאזין להם רק במערכת הסטריאופונית בבית, שלא היה לי כל דרך לעלות תקליטים על קלטות.
יש הרואים את אופרת הרוק "מאמי" כהעתקת תכנים מהיצירה "החומה" של פינק פלויד, במיוחד בשיר כמו "התולעים", אבל אני לא רוצה לנתח אותה כיצירה אלא כחוויה שחוויתי וכפי שפתחתי ואמרתי בתחילת דבריי גם אחרי לא מעט שנים אני זוכר אותה כחוויה גדולה שחשפה אותי לעידן חדש של האזנה למוסיקה, למוסיקה עם יותר אמירה וכאירוע שחתם עבורי באופן רשמי את תקופת הדיסקו, בה נהנתי ממוסיקה וראיתי בה פחות כדרך שאמנים מסויימים מוצאים בה דרך להביע את עצמם.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (4/5/2009)
