יצא ב-2011
החיבור שלי לדיסק הזה, העשירי במספר של אהוד בנאי (אם לא כוללים את אופרת הרוק "מאמי") החל בדיוק לפני שנה, קצת לפני פסח כשהוזמנתי על-ידו לבוא ולבקר אותו באחד האולפנים בהם הקליט, כך שכבר אז, מאותה פגישה יצא לי להכיר כמה שירים מתוכו.
נראה שאהוד לא משאיר הרבה שאלות פתוחות בעניין היצירה הזאת, עם בקטע וידיאו שעלה באתר האינטרנט הרשמי שלו בסמוך למועד הגעתו של הדיסק לחנויות, בו הוא נראה נוהג במכונית בזמן שהוא מסביר על כל שיר, וזאת אולי הכוונה לתת תחושה שהוא נוסע איתנו לרכוש אותו, ואם בכך שהחוברת המצורפת נפתחת בציטוט מפסוק בשיר השירים, בו מופיע צמד המילים "רסיסי לילה".
עם זאת הדיסק נפתח בשיר "אני הולך" שהיה כזכור הסנונית הראשונה מתוכו, והושמע אין ספור פעמים ברדיו, פתאום בהאזנה ליצירה עצמה עולה בי השאלה אם בוב דילן ואהוד בנאי הולכים ברגל ביחד? בהסתמך לשירו של דילן Love Sick שפותח את יצירתו Time Out Of Mind מוזר שאהוד כאמן שהוא כבר גדול בזכות עצמו עדיין מחפש להסתתר מתחת לכנפו של אמן אחר, ולא משנה כמה תהיה מידת ההערצה האישית שלו אליו. מה שהופך את השיר לשלו ללא עוררין הוא דווקא המשפט הגאוני שמגיע בסופו: "עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום", משפט שאם תרצו יש בו אפילו חיבור בין היצירה הזאת לקודמת שלו.
מאחורי הבחירה לפתוח את הדיסק בשיר הזה, כמו גם הבחירה לסיים אותו בשיר "עד הפעם הבאה" בו כבר בעבר, ביצירותיו הראשונות אהוד בחר לסיים בשיר שכתב על תחושה שהיתה לו אחרי אחת מההופעות שלו, נראה כאילו עומדת כוונה מסויימת.
"רסיסי לילה" הוא דיסק נפלא שעולה על סך כל יצירותיו של אהוד עד היום אבל לא שם אותן בצד, ומתקשר אליהם בצורה מושלמת. אין משהו של אהוד בנאי שאתם אוהבים ולא תמצאו בו, בנוסף לחוברת ישנו אפילו דף ובו שלושה סיפורים קצרים מתוך "הדף הלבן" שזאת הזדמנות יפה לומר שאני מקווה שאהוד ימצא לנכון להוציא לאור מקבץ מתוכם בספר שני שלו.
הבחירה להכניס לדיסק שכותרתו ב"רסיסי לילה" שיר כמו "משורר וילד" (הסבר אפשרי לציור שעל עטיפתו) שנכתב בהשראת "חוף הכינרת", שירו של משורר הביט, אלן גינזברג, אינה מפתיעה. מספיק להיזכר בסיפורו הקצר והמרגש שכתב לזכרו של יובל גליק המובא בספרו "זוכר כמעט הכל", אך מה שמרגש אותי במיוחד הוא הדרך שהוא מטיב בה לתאר את גינזברג בקצרה: "יהודי נודד מניו ג'רזי ביטניק עם סדק באונה השמאלית בוכה קדיש מטורף...", והעובדה שאני מוצא בחיבור ביניהם סוג של סגירת מעגל אחרי שבעבר אני התעניינתי בעקבות אהוד במשורר, פנחס שדה.
כשאהוד יוצר את יצירותיו הוא מרגיש צורך במשפחתיות, לא רק בינו לבין קבוצת המוסיקאים שאיתו, כבר לא מעט שנים, כמו גיל סמטנה המפיק המוסיקלי, שותף עוד מתקופת הפליטים ועם מי ששמחתי להכיר אותו באחת מההופעות, ובהקלטות לצערי אני מוצא כי נוכחתו פחות בולטת, ניצן חן-רזאל. אלא ממש מצרף את אשתו, אודליה בקולות בשיר "כמו ציפור ושרה". אם אהוד כתב בעבר את השיר "גלויה מקטמנדו" (אי שם בתקופה שלו עם הפליטים) בעקבות גלויה שקיבל בזמנו מתרמילאית שחשה צורך לשתף אותו בחלק מהחוויות שלה, הרי שהשיר החדש נכתב מתוך נקודת היותו הורה למי שטסה להודו, וכפי שהוא הסביר זאת בעצמו בקטע וידיאו שהזכרתי בהתחלת דבריי, השיר בנוי מכמה מכתבים שכתב לבתו.
הוריו של אהוד, מרים ויעקב זכרונם לברכה מלווים אותו ביצירותיו, החל מיצירה השניה "קרוב" ועד ליצירתו זו. אפילו בשיר "אני הולך" ישנה האמירה "אבא ואמא מחכים לילד הזקן", אבל נראה שבשיר "רגעי קסם" הוא כותב לראשונה מזווית ראיה של אביו. מה שהופך אותו למיוחד.
כמי שמחובר למוסיקה של אהוד דרך הלחנים שלו ולא רק המילים, שמחתי למצוא בדיסק כמה רגעים מהפנטים ומרגשים גם יחד, כמו שלושת הקטעים האיסטרומנטלים שבו, והשיר "פרפרי הקצב" שנשמע לי כמו סוג של מנטרה ובכך שקטע הנגינה שבו נכתב בהשראת "אהבת בוקר" של ראווי שאנקר וז'ן פייר רמפל הוא נקודה נוספת שקשורה להודו.
מה שמצאתי יותר ביצירה הזאת ופחות ביצירות הקודמות היא ההתעסקות יותר בתמונות מכל מיני תקופות בחייו, ופחות ברגע ההווה. יהיו שיגידו בצדק או לא, שהדיסק הזה בנוי מיותר מדי מחזוריות אבל לא רק שהתנ"ך שהוא ספר הספרים בנוי ממחזוריות כזאת אלא שאני מתייחס לזה יותר כאל תבניות שאהוד בנה עם השנים ואלו הפכו להיות הסגנון שלו. היתרון בזה שלא צריך להמליץ למאזינים החדשים המצטרפים למעגל המעריצים על דיסק מסויים מהעבר, למרות שברור שהיצירה עם הפליטים היא היתה ונותרה כנראה לעד גולת הכותרת, אלא דווקא בגלל זה בדיסק הזה נעים אפילו למעריצים הותיקים לחזור ולגלות אותו מחדש, במיוחד אחרי שהדיסק הקודם כזכור היה כולו דיסק תפילות.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (9/4/2011)
