למרות שביקשתי שיהפכו את מספר הטלפון הסלולרי שלי לחסוי, בכל זאת מגיעים אליי אחת לכמה זמן שיחות מטרידות על כל מיני עיסקאות ומתנות שכויכול מגיעות לי ואני יודע שאין מתנות חינם. הסיבה שאני מספר לכם על זה היא שיום אחד הגיעה לטלפון הסלולרי שלי שיחה לא מזוהה וכפי שכבר סיפרתי בעבר אני לא אוהב לענות לשיחות כאלו, אבל לשיחה הזאת היה לי מזל אפשר לומר אפילו מזל גדול שעניתי. מישהו מעברו השני של הקו פנה אליי בשם "ג'יימס בונד" שהוא חשב כמו שיתברר לי כמה שעות אחרי שאני כבר יודע שזה השם החדש שלי, אבל תקנתי אותו. "אתה בטח מתכוון למעריץ של ג'יימס בונד". חשבתי שאיכשהו הגיע אליי מתוך זה שידעו על הידע הרב שיש לי עליו ורצו לשתף אותי באיזה חידון. "אני לא יודע אם קיים באמת מישהו שזה השם שלו", אמרתי לו והתקשתי להסתיר את העובדה שלא הייתי רחוק מלהתגלגל מצחוק. חשבתי שכאן תגיע שיחתנו לסופה, אבל להפתעתי הוא המשיך ושאל אותי אם אני מוכן להיות הג'יימס בונד הבא. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה שהוא חומד איתי לצון, אבל בצעד שהצלחתי להפתיע בו אפילו את עצמי עניתי לו שכן.
מילדות תמיד חלמתי על יום מן הימים שבו יתמזל מזלי וייצא לי לפגוש את ג'יימס בונד, ידעתי שלא קיימת דמות כזאת אבל תארתי לעצמי שיאן פלמינג ביסס את הדמות הזאת על אותם סוכנים חשאים מתוכם שב"כניקים שאחרי שנות שירות נחשפים בפני כלי התקשורת בכל מיני סיפורי גבורה והקרבה עד אין קץ. אפילו ההורים שלי הסכימו לרכוש לי את המזוודה שלו וזה היה התיק שלי לבית-הספר במקום אותם ילקוטים שילדים אחרים נשאו על גבם. זה היה הכי קרוב שהגעתי לג'יימס בונד אי פעם. לפני ששיחת הטלפון הסתיימה קבענו על מקום להיפגש בו. ביקשו שלא אגלה על השיחה הזאת לאיש ושאבוא לבדי.
רציתי לצבוט את עצמי בכדי להאמין שאני יושב באמת במכונית של ג'יימס בונד, אתם יודעים איך זה כשחווים דברים במציאות שלא תמיד מאמינים לקיומם, אבל מכיוון שכבר היו לי עד היום חלומות שהסתיימו בדרך הזו ויתרתי על העניין הזה. חשבתי ביני לבין עצמי העיקר שאני חש את ההגה ואת דוושות הגז והבלם. לקח לי זמן עד שזזתי ממקום החניה של המכונית, אבל כמו לפני תחילת נהיגה בכל מכונית שהיא הייתי צריך לכוון את הכיסא והמראות ודיי חששתי לגעת חלילה בכפתור שהלחיצה עליו תתברר כמיותרת. כשהייתי במכונית חשבתי שג'יימס בונד הוא במובן מסויים גם לא רחוק מלהיות "אביר על גלגלים". אותה סידרה שאהבתי לצפות בה בילדותי בערוץ הטלויזיה הירדני לא פחות משאהבתי לצפות בסידרת הסרטים של ג'יימס בונד.
"רק עכשיו מתחיל כל הכייף", אמרתי לעצמי במחשבה שלא רק שעוד לא גילו לי את כל אמצעי הריגול שילוו אותי במשימה אליה אני נשלח. לא אסתיר את ההתרגשות שאחזה אותי בכל החוויה המיוחדת הזו, אלא שגם עוד לא נודע לי מי תהיה הנערה שאזכה בה כמו כל אלה שמילאו את התפקיד של ג'יימס בונד לפניי. היה לי רק חשש מה יקרה אם חלילה לא אעמוד במשימה שלי.
לא ידעתי מה אני אצטרך לתת תמורה פרט לזה שביקשו ממני לשמור על החוקים שניתנו לי ובמובן מסויים אומרים שאני נותן להם את כל החיים שלי במתנה. כשמגשימים חלום כזה גדול אמירה כמו "טוב למות בעד ארצנו" נראת לך כלכך אמיתית, הרי טרומפלדור חלם לעלות לארץ ולהגן עליה בכל גופו ולמרות שאתה היית בין המלעגים שחשבו שטרומפלדור אם בכלל הספיק לומר משהו בזמן שנפל ומת היה משהו אחר וזו רק אמירה שנאמרה סביב המיתוס שניסו לבנות על סיפור נפילתו. באותה שעה לא רק ששיניתי את דעתי אלא שהמחשבה הזו העבירה בי צמרמורת. דמיינתי את עצמי חוזר מהמשימה הזו כמה שהיא לא תהיה קלה ואיך הצל שלי מתראיין בטלויזיה.
הייתי חייב להתנתק מכל הסביבה שלי מעכשיו לעכשיו, לא רק שלא הורשתי לחזור לביתי אלא שהטלפון הסלולרי שלי ששיגע אותי לא פעם ומדי פעם עברה במוחי המחשבה להיפטר ממנו נלקח ממני. הבנתי שאני צריך לשכוח מהעבר שלי ונתנו לי את ההחלטה אם באמצעות זריקת טישטוש או כאחד שיודע לעמוד בפני הפיתוי ולא יחזור על עקבותיו. אני בחרתי באפשרות השניה, לא רק שמעולם לא אהבתי זריקות אלא שהאפשרות הראשונה נשמעה לי כואבת יותר. באמת העדפתי שלא לשקוע יותר מדי במחשבות על העבר, העדפתי לחשוב שאני זורק אותו כמו שחשבתי לא פעם לזרוק את הטלפון הסלולרי אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה על החברים שלא ידעו לאן נעלמתי מעכשיו לעכשיו ויפרצו לדירה שלי מחשש למצוא אותי שרוע מחוסר הכרה ולא רק זה שהם אולי יהיו בין אלה שיארגנו את ההלויה שאזכה לה כמו אלה שעורכים להם טקס כזה בעודם בחיים.
כשעוד לא שלטתי במכונית והצלחתי לתפוס מהירות באחד הצמתים צפר לי נהג אחד ושאל אותי אם אני מוכר את המכונית. "תגיד נראה לך", רציתי לומר לו בחצי חלון פתוח ובניגוד להרגלי לזרוק לו אצבע משולשת, אבל נזכרתי שביקשו ממני לא לעורר רוחות סביבי שלא אוסיף לעצמי אוייבים על אלו שקיימים במילא ובסוף לא אדע ממי אני בורח. הבנתי למה עדיף לי לסגור את החלונות ולנהוג כשאני שקוע כויכול בעולם משלי. לא זכרתי שהיה איזה ג'יימס בונד אחד שאהב להפוך את הכביש לדיסקוטק הפרטי שלו, אבל בכל זאת הדלקתי את מערכת הסטריאו ברכב. חשבתי שהכי הרבה יאמרו שזה היה חלק מהיחוד שלי, אבל באותה שעה לא חשבתי על זה שהמכונית הזו כלכך אטומה, בל נשכח שג'יימס בונד נוסע במכונית שחסינה לכדורים שהצלילים מתוכה לא בוקעים החוצה.
כשהגעתי לכתובת שנתנו לי ויצאתי מהמכונית אל מה שנראה כמו מוסך רכבים גדול חיפשתי את מפתח אמצעי הריגול שביקשו שאפנה אליו ישירות. "אתה בטח מיסטר קיו", אמרתי לו כשהוא קרב אליי עם החלוק הלבן שלו ולחצתי את ידו. לא היה לו במה לחשוד בי, כי הוא ראה באיזה רכב הגעתי הוא רק התפלא מכך שהכרתי אותו מיד. לא הסתרתי ממנו את העובדה שתמיד אהבתי בסרטים של בונד את הרגע הזה של חשיפתם של אותם אמצעים שהיה אחראי לפיתוחם. "מה אמצעי הריגול הכי אהוב עליך?", הוא שאל אותי ועניתי לו שהמכונית שבה כיסא הנהג יכול להפוך לכיסא מפלט כמו במטוס. שמחתי כשהוא גילה לי שזה קיים במכונית שקיבלתי וכעיקרון הם במקום שהייתי בו וכאמור דומה למוסך רכבים לומדים להשתפר ממכונית למכונית ולא מוותרים על כל אמצעי שהוא במיוחד אם הוא הוכיח את יעילותו.
מיסטר קיו הציג לפניי את שאר אנשי הצוות שלו ונפרדתי מהם כשהוא ממשיך ללוות אותי עד למכונית. הוא אמר לי שאני אחכה לאור ירוק מהם בזמן שאמתין בחדר במלון שהם שכרו לי. נרגש כולי בדרך למכונית אמרתי לו שאני לא יודע למה הם בחרו דווקא בי. הוא אמר לי שהוא לא מי שמפעיל את השיקולים, אבל הוא דיי סומך על מי שעושה את התפקיד הזה. עד היום נבחרו לא מעט אנשים טובים למלא את תפקידו של ג'יימס בונד ומהמעט שהוא שמע עליי שאני יוצא יחידה קרבית וחובב ספורט מוטורי נראה לו שאני גם מתאים. העובדות הללו עליי הן נכונות וזה נתן לי הרגשה טובה למרות שאני לא בין הג'יימס בונדים שיודעים לזרוק את הכובע שלהם כמו צלחת מעופפת ושיפול ישר על הקולב שעומד בחדר.
אחרי כמה שעות כשעלה כבר יום המחרת התעוררתי להפתעתי הרבה במיטתי כשהעיתון של אתמול לידי במיטה ובאחת מידיעותיו הפנימיות נכתב על מזל ביש שאירע לכפיל של בונד כשטבע באגם יחד עם מכונית האסטון מרטין בדרכו לסט הצילומים. לבי נצבט וחשבתי לעצמי לוא כל מה שחלמתי היה אמיתי.
נכתב ע"י אהוד בן-פורת (23/5/2008)
תגובה
אסף אזון: המחווה שלך יפה מאוד, השתעשעתי מהסיפור. גם לי לפעמים עוברות מחשבות כאלה בראש נראה לי שלכולנו בעצם. אני אומנם לא מעריץ שרוף ומושבע, אבל בכל זאת, אני יכול לומר שאני בעליה הגאים של מזוודה ובה כל הסרטים של בונד.
